ישבתי שם, צוחקת, מאושרת, מביטה על כולם הולכים, ושבים
הוא עבר, דמותו השתקפה בחלון ראווה שממולו, הבטתי בו והחיוך נמחק,
הוא התיישב, הביט בי, חייך, ,
לא חייכתי, הבטתי בו כקפואה
לא הכרתי אותו, הוא לא הכיר אותי
מביטה בו מבט קר, מנסה להביןן מאיפה הוא מוכר
"אי.. אני רואה אותך פה כל יום" אמר
"וואלה? לא חשבתי שאנשים שמים לב" הופתעתי
"אני שמתי.." גיחח לו
"אז.. למה את תמיד יושבת ומביטה בכולם" הסתקרן
"אני נהנת לראות את האנשים שפה... אני נזכרת בילד שלי
שאבדתי" שינתי פרצופי
"אני מצטער" מיד אמר
"זה בסדר..." התנצלתי אני
"אור... קוראים לי אור"
"נועם..." השבתי
"את יפה את יודעת?" שאל
"תודה" הסמקתי
"אז איך זה קרה?" חשש
"הוא נפל..."
"בת כמה את בכלל?" התעניין
"בת 18" השבתי
הוא הביט בי, מביטנו הצטלבו,
ומאז כבר לא הייתי הילדה שיושבת ומביטה בכולם,
הפחתי לאישה קטנה, יש לי ילדה,
אני ואור נשואים, כבר שנה...
"אמאאאא" אופיר צעקה
"מה קטנה?" שאלתי
"אני אוהבת אותך"
"גמני אותך.." השבתי
היא ישבה שם, צוחקת, מאושרת, מביטה על כולם הולכים, ושבים
הוא עבר, דמותו השתקפה בחלון ראווה שממולו, היא הביטה בו והחיוך נמחק,
הוא התיישב, הביט בה, חייך, ,
היא לא חייכה חזרה, הביטה בו כקפואה
היא לא הכירה אותו, הוא לא הכיר אותה
מביטה בו מבט קר, מנסה להביןן מאיפה הוא מוכר
"אי.. אני רואה אותך פה כל יום" אמר
"אתה מתבלבל" היא אמרה
"זאת הייתה אמא שלי.. שנוהגת לשבת פה יום יום" המשיכה
תמיד היינו דומות, מאוד דומות, למרות הבדל הגילאים בנינו
היה בנינו דמיון עצום, הרבה פעמים אנשים נגו להתבלבל
אבל מאז היא כבר לא הייתה לבד,
בת18 היא הייתה וזה, זה היה החבר הראשון שלה...
חח טוב סתם חארטה
אבל זה בשביל מוריי שלי..
סופ טוב =]





