סיפור על לנצלות

סיפור בשתי חלקים

חלק א
הייה זה ערב קר ושקט, לא רק אנשים לא דיברו בחוץ אלה אפילו מכוניות עברו בכזו תדירות נמוכה שאפשר הייה לחשוב שמשהוא קרה בעולם הזה, משהוא שגרם לו להפסיק להסתובב לזמן מה.
אבל לא קרה שום דבר, פשוט הייה קר ואנשים לא אוהבים כשקר, במיוחד כשקר מבפנים, ושום מעיל או מחסה לא יכול לחמם אותך.
באותו לילה ישבו איפשהוא שם במרכז אנגלייה, בעיר יחסית גדולה , בדירה עם רק שתי חדרים שני דמויות. זקן בן שבעים ומשהוא ונער שעוד לא עבר את גיל שבע-עשרה. הייה נראה שמבדילה ביניהם משהוא יותר מאשר חמישה מטרים בין שפה איפה שכב סבה וכיסא ישן, שתמיד הוציא קולות הזיזו אותו למטר כאילו הייה בן אדם שכבר נמאס לו לחיות, שעליו ישב הנער. הייה נראה כאילו מבדיל ביניהם גם פרק זמן עצום של חמישים שנה, שבזמן הזה האנושות השתנתה לגמרה והם אף פעם לא יצליחו להבין אחד את שני.
ודבר היחידי שהחזיק אותם עכשיו אחד ליד השני, זה קשר משפחתי בין סבא לנכד.
סבא הסתכל על פניו של נכדו ושתק, ונכד הסתכל כל הזמן לכיוונים שונים שביניהם הייה תיקרה,ריצפה, ארון עם ספרים ותמונה של סבא עם סבתא וגם שתק, למרות שהייה מובן שרוצה להגיד הרבה.
סבא התחיל את שיחה ראשון "מה כואב לך בני?"
נכד הרים את פניו שהסתכלו ברגע זה על הרצפה ואמר "כלום, אני בסדר".
"לא אתה, לא, אחרי כל כך הרבה שנים, למדתי להבדיל בין בן אדם שמאושר ובין מי שמרגיש כאב בתוכו, ואתה כן מרגיש כאב וביו מי שלא מרגיש כלום ברגע זה, האם היא עזבה אותך"
נכד ידע מיד על מי סבא דיבר, וזה הפתיע אותו, הרי הוא זקן ממנו ביותר מחמישים שנה מה הוא יכול הבין באהבת נעורים של היום. הנכד לא ידע שאנשים עצמם לא השתנו, השתנתה חברה, שכתבה חוקים חדשים, אבל יש חוקים שנשארים לנצח, כמו חוקים של אהבה, כל עוד אנו נשארים אנשים אנחנו נאהב.
"אבל איך ידעת?" שעל נכד את סבא אחרי שהצליח להעלים את הלם.
"פשוט ידעתי, גם אני פעם אהבתי, גם אני טעיתי ואיבדתי אך גם החזרתי"
"חבל שהיא לא תחזר אליי" ענה נכד ושוב פעם הפיל את פניו.
"למה לא?, אם תיגש אליה, ותגיד שוב פעם כמה אתה אוהב, אם תקנה לה פרחים ותבקש סליחה על כל מה שעשיתה ולא עשיתה, היא בטח תסלח לך"
"אבל אני לא יכול, החברים שלי.."
"האנשים לא משתנים הם חושבים שאם ילכו נגד חברה הם יאבדו הכל חברים, כבוד חיים שקטים" אמר סבא עם טיפה של כעס בקולו אך כעס הייה מיועד לא לנכד אלה לחברה.
"אבל מה זה לא ככה?" הרים את פניו נכד שוב, אבל כמעט התחיל לבכות.
"לא, ואף פעם לא הייה, חברה היא בעצם "שומרים" בבית זוהר, בו נמצא הנפש שלנו, האישיות שלנו, ורק מי שאמיץ מספיק יכול לברוח משם ובאמת להבין מה הוא רוצה ומה זה כבוד"
"אז מה זה כבוד?"
"כבוד זה לחיות חיים לפי מה שאתה מרגיש לנכון ולא לפי מה שאומרים לך שזה נכון"
"אתה חיי במאה הקודם" ענה נכד ונעמד, כנראה ברצון להפסיק את השיחה.
אבל סבא לא רצה להספיק את השיחה, הוא ידע היטב את כאב של נכדו, והוא גם ידע שברגע זה הוא יחידי שיכול לעזור לו, ולכן אסור לו לוותר כי לפעמים יכול להיות מאוחר מדי ואחרי הרהורים שלא נמשכו זמן רב שאל: "רוצה סיפור?"
נכד חייך, כנראה מרוצה מכך שסבא ירד מנושא קודם ורק עשה תנועה עם הראש מסמל הסכמה.
זה קרה לפני הרבה זמנים, אולי בזמנים הכי טובים בשביל אנגלייה, כשעל אנגלייה שלט ארטור.
אבל סיפור לא עליו אלה על האביר הראשי שלו סר לנצלוט, טוענים שהוא בגד בארטור עם אישתו גבינברה , אבל זה לא נכון, הכל הייה אחרת.
זה הייה בזמן שארטור ניסה להרחיב את ממלכתו ולכבוש את שטחים ששייכים עכשיו לסקוטים, והוא קרא לכל האבירים שלו, כדי שיעמדו בראש צבא שלו. ולנצלוט גם נסע. בשביל זה הוא הצטרך לעזוב את אישה שאהב והוא גם ידע שאם אסע הוא כנראה יאבד אותה, אבל כבוד, אסור לסרב למלך. הוא לא הצליח להגיע תוך יום אחד לקמלוט, ונאלץ להישאר ללילה אחד אצל זקן,שפגש בדרך והוא הציע לו להעביר את לילה הזה בביתו .
באותו ערב הם ישבו כמונו אחד ליד השני ושתקו, עד שזקן זקן לא שאל את לנצלוט "מה כואב לך?".