אולמרט "נכשל"

אולמרט נכשל בשיווק תוכנית ההתכנסות
לאהוד אולמרט יש בעיה. הוא זיהה נכון את הסכנות הדמוגרפיות והמדיניות שגורם לישראל הכיבוש בשטחים, והציג תוכנית ראויה לפינוי רוב ההתנחלויות ולהתכנסות בגבולות חדשים. אבל הוא נכשל בשיווק.

אולמרט העריך שמנהיגי העולם, שהריעו לאומץ הלב של אריאל שרון בגלל פינוי מצומצם של התנחלויות, יקנו בשקיקה את הסחורה החדשה: סילוק המתנחלים מגב ההר והתקרבות משמעותית לקו הירוק. אבל להפתעתו, העולם לא התלהב ושלח אותו לעשות שיעורי בית. לך דבר עם אבו מאזן, ואז תחזור אלינו.

קשה להאמין: לראשונה מאז 1967 מציע מנהיג ישראלי לפנות את רוב הגדה, בלי ניסוחים מעורפלים ובלי לדרוש דבר מהפלשתינאים - והעולם שותק. תבוא מחר, אומרים לאולמרט. יש לכך סיבות שלא תלויות בישראל. הממשלות בוואשינגטון, לונדון ופאריס, שאיבדו את התמיכה הפנימית, הולכות ומתפוררות. איראן, עיראק ומחירי הנפט מטרידים עכשיו את העולם יותר מהשאלה מי יגור בבית אל ובעפרה.

אבל יש עוד גורם שאולמרט לא הביא בחשבון: שהפלשתינאים ינהלו מסע תעמולה בינלאומי נגד התוכנית שלו, ויצליחו לטעת בדעת הקהל המערבית את הנרטיב הנגדי. להציג את ההתכנסות כעוד מזימה ישראלית לגזל אדמות, לסיפוח, לכיבוש, להתעללות ולאפרטהייד. במקום להתווכח על עומק הנסיגה, הם הסיטו את הדיון לשאלת צדקתה של ישראל וזכות הקיום שלה. כשהממשלות במערב פנו להם עורף, אחרי עליית החמאס, פנו הפלשתינאים לארגונים הלא-ממשלתיים. להם קל למכור את הציונות כאימפריית הרשע, שמוליכה באף את האמריקאים התמימים. החרמות שהטילו על ישראל איגוד המרצים הבריטי וארגון עובדי הציבור באונטריו הם רק ההתחלה. לבאים אחריהם יהיה קל יותר להשתכנע.

ישראל נתפסה בהפתעה. כמו בפרשת הגדר, גם הפעם התברר שהוויכוח הפנימי בישראל מנותק מסדר היום העולמי. מה שנראה בבית כנסיגה עמוקה וויתור עצום, שיהיה כרוך בקרע פנימי, מוצג בעולם כמהלך כוחני נגד עם כבוש ומסכן. כאן רבים על פינוי מאחזים עלובים, ושם דנים ברצינות ב"פתרון המדינה האחת" שישים קץ למטרד הישראלי.

ההסברה הישראלית מתקשה להשיב מלחמה ולהדוף את המתקפה הפלשתינית, מכיוון שהמדיניות לא ברורה. איך ימכרו את ההתכנסות, אם הממשלה טרם אימצה אותה? ואם ראש הממשלה, שמציג במסריו הפנימיים נחישות לביצוע המהלך, משמיע בחו"ל הצהרות אהבה לאבו מאזן? התוצאה היא שישראל מגמגמת מסרים טרחניים על תנאי הסף למו"מ ועל דרישות מפת הדרכים, שאיש לא זוכר מהי, במקום להציג מסר ברור: החלטנו לסיים את הכיבוש ולפנות את ההתנחלויות ולסגת לקו חדש, שממנו ננהל מו"מ עם הפלשתינאים אחרי שהם יסדירו את ענייניהם הפנימיים. הציונות צודקת, בגבולות מצומצמים יותר.

בסביבת אולמרט מרגיעים שאין מה לדאוג, שברגע האמת תתייצב הקהילה הבינלאומית בעד ההתכנסות ופינוי המתנחלים. ייתכן שכך יהיה. אבל ייתכן גם, שעד שיפונה הבית הראשון, העולם יראה במהלך הישראלי את התרופה הלא מתאימה למחלה ויאמץ את הקו הפלשתיני, שמסתכם במלה אחת: "עוד".

החלטות החרם על ישראל דווקא בשעה שממשלתה מדברת על נסיגה גדולה הן אות אזהרה חמור. שיווק מוצלח של ההתכנסות צריך לעמוד בראש סדר העדיפויות של אולמרט, ונסיעתו בשבוע הבא לבריטניה וצרפת תהיה מבחן חשוב לכך.