"אני אוהבת אותך" הצחוק המתגלגל שנשמע רק גרם לביטחון שלי לרדת יותר ויותר
"את?! את אוהבת אותי?!" שאל כמתבדח
"את לא יודעת לאהוב" שינה בין רגע את פרצופו
"אני מצטערת על הכל נושי"
"אל תקראי לי נושי! מאוחר מידי את לא חושבת?!" הוריד ממנו את ידי שהייתה מונחת על כתפיו
"נוו.." התחננתי
"זה נגמר אלינור, אני לא אסלח לך כל פעם מחדש
אני בנאדם למקרה ששכחת, כן יש לי רגשות
טחח ועוד אומרים שהבנים זבל, הבנאדם שהמציא את המשפט הזה
כנראה עוד לא פגש אותך"
"נושש" אמר בציניות שדמעות היו בעיניו ואיימו לפרוץ לנגד עייני
עמדתי כמהמומה מביטה בו, שותקת, רק שותקת
בן רגע המילים נבלעו לי, עמדתי מנסה להבין איך הוא פגע בי ככה
ואז כמן סרט עלו בי כל הזיכרונות,
על כל אותן בגידות, על איך שרימיתי, איך ששיקרתי
וכן על איך שפגעתי,
לשקר אין רגליים המשפט הזה כל כך נכון, אף פעם לא הצלחתי לשקר
תמיד הוא תפס אותי, אבל הוא סלח לי, כן הוא סלח לי כי הוא אהב אותי
ואני?! אני כבר לקחתי אותו כמובן מאליו, אהבתי אותו
אבל הייתי חייבת ריגושים, באיזה שלב האהבה שלנו הפכה למשעממת
שיגרתית מידי ואני!? אני לא אוהבת שיגרה כללל
"ביי נושש" אמר והעלים את מחשבותיי
"חכככככה" צעקתי
"אני אוהבת אותך" נשבעתי
"תסלח לי פעם אחרונה, אני נשבעת" המשכתי
"זה מאוחר מיידי" אמר ותרק את הדלת בפניי
====================================
וכמעלימה את המחשבות ואת הזיכרונות חזרתי למציאות
"זה מאוחר מיידי" אמרתי כשעמדתי אל מול האבן
שהפרידה בנינו
"מאוחר מידי לאהוב אותך ולהיות איתך, מאוחר מיידי כי הלכת לי אהוב חי"





