"אמור לי את אשר אמרת לפני כמה ימים. אמור לי שהכאב יחלוף בעוד כמה רגעים. אמור לי שהזמן יירפא את הכאב שנפער, אבל הזמן, הזמן הוא כלום, הזמן כבר מזמן עבר".היא ראתה את העצים בצידי הדרך בה נסעו, חולפים על פניה, מעלים ניצוץ בעיניה. היא חשבה על כל אותם הימים שחלפו, הימים בהם לא התמודדה עם הסבל הזה, שגרם לה לצעוק, לזעוק. "אני אוהב אותך", אמר לה לפני כמה ימים, אבל המילים נגוזו, נעלמו כאילו לא נאמרו מעולם, בחיים. לאט לאט היא חזרה אל המקום בו שכנה כעת, מחשבתה הצטללה. "עם הכאב תתמודדי בכל עת, בכל שעה, בכל זמן שנותר לך לחיות. הזמן לא יירפא דבר, כי הצלקת תישאר, גם אם הזמן יעבור, אך הזמן עדיין לא עבר", הוא אמר, מביט בה בפעם הראשונה, אל תוך עיניה, עיניה הדומעות, שמביטות, בוחנות.
"תגיד לי מילה טובה, שלא שמעתי כבר כמה שנים. אמור לי עד כמה יפים הם החיים. אמור לי שהחופש יקרוץ לי עוד מעט, ושהמוות יבזוק, לאט לאט. אמור לי שהערפל ששורר בעיני, ייעלם לתמיד, מחיי".עוד שבר, עוד מכה, חיזיון. היא נשכבה, חשבה על כל מה שהותירה מאחור, את כל מה שלא הייתה יכולה לקחת איתה, את כל מה שהשאירה, את כל מה שהפקירה, את כל מה שאהבה. היא הביטה בעיניו דרך המראה. הן היו חלולות, לא הביעו שום רגש. הן היו קפואות, לא זעו. "תשתקי", הוא אמר לה, מבלי שאמרה מילה, מבלי להסתכל בפניה, החרוכות. זו המילה הטובה לה ציפתה כל כך. "את לא תצאי מפה. אני לא אתן לך ללכת", אמר לה. זו הייתה התקווה שלה לחופש, שלא תזכה לראות לעולם. "מותך יגיע, בקרוב מאוד, יפתיע אותך". המוות לא יבזוק, לא יתפזר. כך התנפצה אשלייתה לחיים טובים יותר. "מחשבתך לא תתבהר לעולם, תשאיר אותך בעולם מעורפל, לא תיתן לך מנוחה, תשאיר אותך בספק", הוא אמר, בשעה שהרכינה את ראשה, וחשבה, על הטוב שלא תקבל, על כל הרע שהוא יכול לתת.
"ספר לי את מה שסיפרת לי אז. תבטיח לי שוב את כל הטוב שהבטחת עד לא מזמן. ספר לי סיפור, עם סוף טוב, כמו אגדה. אמור לי את כל האמת, בפעם הראשונה. תביט בעיניי, ואמור לי את אשר אתה מרגיש, כי המילה שאני אמרתי לא תמיד תמחיש. ספר לי עוד משהו, תשב לצידי, חבק אותי, חזק, מבלי לפגוע, בי".
הנוף אותו ראתה נראה כמו גן עדן, בו מעולם לא תהיה, בו מעולם לא הייתה. היא חיבקה את עצמה, כפי שאף אחד מעולם לא עשה, ליטפה, אהבה. האהבה שלה אליו התפוגגה בזה הרגע, עוד לפני כמה ימים. האהבה שלו אליה מעולם לא התקיימה, אפילו לא לכמה רגעים. היא נתנה, היא הקשיבה, עשתה את כל אשר אמר. הוא הרביץ לה, הכאיב לה, במילים, לא מכבר. היא הבינה, ניסתה, אמרה את אשר הרגישה, אך המכה, החבטה, החלישה. היא עשתה את אשר ציווה עליה ליבה, אך תמיד טעתה, ניסתה. "אני אוהב אותך", הוא אמר, עם אותו מבט קפוא, בעיניו. ושוב, שיקר לה, כמו תמיד, כמו אז. הדבר היחיד שגרם לה להרגיש טוב, בזמן בו ישבה שם, היה הנוף, בחלון. היא הרגישה חופשייה לפתע, למרות שהייתה כבולה, תהיה כבולה, לנצח. "אני מבטיח לך את הטוב ביותר. אתן לך הכול, לא אוותר. אמלא את כל משאלותייך, את כל רחשי ליבך, לא אאכזב אותך, אתן לך, אחבק". המילים הללו החזירו אותה לאחור. היו אלה המילים שאמר מזמן, מילים שכבר לא הייתה להן משמעות, מעולם לא הייתה.
"אמור לי שיש סוף לסבל המתמשך הזה, שנברח, שנוכל להיות ביחד, למרות הכול. אמור לי מילה, שתשכיח את אשר עשית לי במשך כל הזמן, שתשכיח את כל הסבל שמקונן בי עוד מאז. תבטיח לי שתעשה לי משהו טוב, שתשמח אותי, שתגרום לי להיות מאושרת, ברגעים כואבים אלה. תבטיח לי שזה יסתיים, שתשחרר אותי מן הסבל בו אני כבולה כבר כל כך הרבה זמן, אבל שותקת, לא אומרת מילה, לאף אחד".
הוא עצר, פתח את הדלת ויצא החוצה. היא שמעה את צעדיו הכבדים ברגע בו עשה את צעדיו לכיוון הדלת שלה. הוא פתח אותה, תפס את ידה ומשך אותה בחוזקה החוצה. היא נעמדה, מטה ליפול, שברירית. הוא החזיק בה, הביט בה, שנא אותה. המילים שאמר, "אני אוהב אותך", הדהדו במשך כל הזמן הזה במוחה. איך זה היא האמינה לדבריו? איך היא נתנה לו לרמות אותה, להשכיח ממנה כל אהבה שחשה כלפיו? עודו אוחז בידה, הוא התחיל ללכת, גורר אותה אחריו, מכאיב לה, כמו שעשה תמיד. הם היו ביער, מסביבם עצים, אבנים. הוא עזב אותה, נתן לה לשכב על הרצפה, נתן לה לנוח. פלט עוד קללה, עוד מילה. הוא השאיר אותה שם, לבד. היא החלה לקום ברגע בו לא ראתה אותו בטווח ראייתה, ואז, נשמעה ירייה.
"אמור לי שהרגע הזה יימשך לעד, כי אני מוכנה לחכות, לצפות. אמור לי שכל זה לא היה חיזיון עיניים, ושהמוות אינו רודף אחריי. אמור לי שאת החיים ממני לא תיקח, כי חייך חשובים לי, כל כך. רוצה להיות איתך, לחבק אותך, לצפות בך בכל זמן נתון. רוצה שתביט בי, בעיניי החלולות, רוצה שתרגיש, את אשר הרגשתי במשך כל כך הרבה תקופות. רוצה שתביט בי בשעה בה אני שוכבת כאן, מתה, מחכה לך, כבר מזמן".
איזהה עצובבב=[...
בכיתי....
יש לך כתיבה מדהימה!!!
וואווווואוו
אמאאא זה כל כך יפה
כל כך מרגשש
מיוחדד- מושלםם
יש לך כתיבה נדירה, מצמררת
משהו מיוחד באמתת
ממש ממש אהבתי
אני אפילו לא יכולה לתאר מה עוררת בי
ואיזה צמרמורת עוברת בי
את כותבתתתתת פשוטט מיוחד נדירר
משהוו שעוד לא ראיתי ואני רצינית!
תמשיכי לכתוב תמידדדדדד
לובביוו
אויי מיי גאדד איזה צמרמורת
אמאאאאאאאאאאאאאאאאאא
אני בהלםםם
כמה שזהה עצובבבבבב
כמה זה כואבבבבבבבבבבב
אני כל כך מזההההה!!
שזה פשוט צימרר אותיייייייי
אתלא יודעת מה עשית לייי
הכתיבה שלך פשוט חודרתתתת
מצמררתתתתת!!
אני עם דמעות בעינייםםם
זה ממש מדהיםםםםם
תמשיכי לרשום תמידדדדדדדד
מור'צי 😕
העבייירר
בי
צמרמורת
וריגוש
בטירוף!
הכתיבה שלך ממש מדהימה!
וזה פשוטט מהממם
לאב יו
נופי.
שמחה שאהבתן!
תודה רבה לכולכן מתוקות!!!!
QUOTE (שנינוש_הבובה @ 06/06/2006) וואווווואוו
אמאאא זה כל כך יפה
כל כך מרגשש
מיוחדד- מושלםם
יש לך כתיבה נדירה, מצמררת
משהו מיוחד באמתת
ממש ממש אהבתי
אני אפילו לא יכולה לתאר מה עוררת בי
ואיזה צמרמורת עוברת בי
את כותבתתתתת פשוטט מיוחד נדירר
משהוו שעוד לא ראיתי ואני רצינית!
תמשיכי לכתוב תמידדדדדד
לובביוו
היא כל כך צודקת ^^^
יש לך כתיבה מאוד מיוחדת !
ואואווו אני בהלםםםם זה כל -כך יפהה
תמשיכי לכתובבבבבב
גאאאדדדדדדד
את לא מבינה מה עשית לי עכשיווווו
נהיה לי עור של ברווז באמא שלייייי
זה כל כך יפהה
ממש מרגש
סוחףףףףףףףףףףף
הכתיבה שלך ממש ממש מיוחדתת
מושלמתתתת מהממתתבאמת..
את ממש צימררת אותי עכם הכתיבה והקטע הזההה
את מוכשרתתת ברמות מטורפווותתתת
אהבתייי
ואממ תמשיכי לכתוב תמידידידידידידידיידידידי
מוואאהה אוהבת.
רותם..
