התאבדות - פעולה שבה שם אדם קץ לחייו.
שיטות התאבדות נפוצות הן תלייה, ירייה, מינון יתר של תרופות,
קפיצה מגובה, חיתוך ורידים. צורת ההתאבדות המותירה את סיכויי
ההישרדות הפחותים ביותר היא זו העושה שימוש באקדח או ברובה.
ההתאבדות היא תופעה נפוצה יחסית, במיוחד בגילאי ההתבגרות -
אחד מכל חמישה מתבגרים אמריקנים מדווח ששקל ברצינות לשים קץ לחייו.
לא כל הצעירים מסתפקים במחשבות בלבד.
התאבדות היא סיבת המוות השלישית בחשיבותה בגילאים 15-24 בארצות הברית.
ניסיונות התאבדות נפוצים יותר בקרב נשים, אך הגברים מצליחים יותר בביצוע.
באופן כללי, 2% מהאמריקנים מתים כתוצאה ממעשה התאבדות.
אומנם נראה שהתאבדות אינה נטייה כרונית, שכן מבין הנכשלים בניסיון
התאבדות רק מיעוט קטן (1% כל שנה) חוזר ומנסה לאבד עצמו לדעת.
נראה שיש בנתון זה כדי להצדיק התערבות של הרשויות במטרה
למנוע מהרוצה להתאבד להגשים את מטרתו.
וזהו הצידוק העיקרי גם בישראל לחוק לטיפול בחולי נפש -
מניעת המסוכנות לעצמו של המתאבד הלקוי בנפשו.
גורמי ההתאבדות
התאבדות הינה סימפטום ולא מחלה, והיא אקט קיצוני הנובע מסיבות אחדות או שילוביהן:
בדידות, מחלה, כשלון בתחום הרומנטי, קשיים כלכליים כאבטלה או קריסת העסק;
ומשפחתיים כגירושין או התאלמנות, הם הסיבות העיקריות שבהן מתרצים אנשים
ניסיון התאבדות שעשו.
אך בראש ובראשונה, הסיבה העיקרית להתאבדות היא דיכאון.
סיום החיים הוא לעיתים תוצאה סופית של מחלת נפש קשה זו.
השילוב בין דיכאון לאלכוהול מסוכן במיוחד. גם הגירה הינה גורם סיכון לאובדנות.
כמה מחקרים מקשרים בין רמות נמוכות של המוליך העצבי סרוטונין להתאבדות.
אין זה מפתיע, שכן מוליך עצבי זה קשור למניעת דיכאון ולהפחתת אגרסיביות.
בשל חשיבותו של הסרוטונין, דיאטה מופחתת כולסטרול (הקשור לסרוטונין)
מסוכנת אם היא נעשית בידי בעלי נטייה אובדנית רצינית.
נטען שתרופות נגד דיכאון, בעיקר מהדור הישן, עלולות להעלות את סכנת ההתאבדות.
הסיבה לכך היא שלעיתים תרופות אלו משפרות את יכולת הפעולה
ואת האנרגיה של המדוכאים עוד לפני שמשתפר מצב רוחם והרגשתם.
בדרך כלל מתקשים דכאוניים לתכנן התאבדות בשיא מחלתם,
בשל השיתוק הנפשי המוחלט והעדר כוחות שמשרה עליהם מחלתם.
כיום מקובלות תרופות חדישות מקבוצת ה-SSRI,
המעכבות את הספיגה מחדש של הסרוטונין ובכך מגדילות את כמותו במוח (ראו עוד בערך מוליך עצבי).
אובחנו קווים תורשתיים בנטייה ההתאבדותית.
ידוע על משפחות שפקדו אותן מעשי התאבדות רבים.
ההתאמה בין תאומים זהים בניסיונות התאבדות היא גבוהה מאוד יחסית - 23%.
עם זאת, רצון להתאבד אינו מחלה כרונית.
רק מעטים מבין אלו שניצלו מניסיון התאבדות ממשי אחד ינסו שוב לשלוח יד בנפשם.
ארבעה סוגי התאבדות:
התאבדות אגואיסטית: האדם האובדני כמעט ואינו נמצא בקשר עם הסביבה,
ושליטתה בו היא חלשה מאוד.
התאבדות כזאת נובעת מרצונות נרקיסיסטים שלא מומשו.
האדם מרגיש שהוא חייב להצליח בכוחות עצמו,
שכן אין לו את החברה כמשענת תומכת.
כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לעמוד לבדו, הוא פונה להתאבדות.
התאבדות אנומית: גם כאן האדם נמצא בקשר חלש עם הסביבה
והשליטה של הסביבה היא חלשה, אך סיבת ההתאבדות כאן שונה.
האדם האובדני מרגיש חוסר זהות חברתית. הוא מרגיש בודד ומנוכר.
הרגשה זו היא שמביאה אותו להתאבדות.
סוג זה של התאבדות נפוץ בעיקר אצל מהגרים שחשים לרוב כנפרדים מהחברה בה הם חיים.
התאבדות פטליסטית: האדם נמצא בקשר חזק ביותר עם החברה,
היא שולטת בו לחלוטין. הקשר עם החברה חזק כל כך עד כי האדם מרגיש שהוא נעלם בתוכה-
הוא מרגיש חוסר זהות אינדווידואלית.
סוג ההתאבדות הזה אופייני בעיקר בחברות טוטליטאריות.
התאבדות אלטרואיסטית: גם כאן האדם נמצא בקשר חזק עם סביבתו,
והשליטה בו חזקה. האדם מרגיש כנוע לחלוטין לחברה.
אך בסוג זה החברה היא זו שקוראת ליחיד להקריב את חייו למענה.
האדם מוגדר כאובדני, על אף שלהתאבדותו ישנה מטרה - להגן או להלחם למען חברתו.
תבחרו איזה סוג בא לכם ותהנו בקריאה 😊





