התקופה שלא נגמרת, התקופה שלאט לאט כבר שוברת,
וזה מוזר, מוזר לא לדעת מה אני רוצה,
ולאן עליי לפנות, מוזר לא לדעת מי אני, ומה אני רוצה להיות
מוזר לחשוב מה יהיה בעתיד,
ולשאול כל כך הרבה שאלות,
אני מנסה, מנסה לחייך למרות שלא טוב לי
אני מנסה להיות מאושרת למרות שכואב לי
אני מנסה להמשיך- למרות שאין לי דרך מיוחדת
אני מנסה להבין ממה אני כל כך פוחדת
ובלילות מבלי שאף אחד רואה הדמעות יורדות
ומבלי שאף אחד שומע המחשבות עולות
בלילות, שאני לבד, בלילות שאין לצידי אף אחד..
ניסיתי להשאיר הכל מאחור,
הרי שכחתי אותו- את מה שגרם לי למכאוב
אבל לפעמים הוא עוד עולה במחשבות
מזכיר לי ת'ימים שידעתי לאן אני רוצה לפנות
הימים שראיתי את העתיד שלי רק איתו
אותם ימים שהיו לי אלפי תקוות ומשאלות
ועכשיו!? עכשיו הדרך אבדה
אני לא יודעת מי אני ומה אני רוצה
ועכשיו עולות לי אלפי שאלות לראש
והמחשבות האלה הן לא מרפות
והחיוך החיוך המזוייף שכולם מאמינים שהוא אכן קיים
החיוך שתוך תוכי כבר אזל
הכאב הזה, שאף אחד לא יודע
הצרחה הזאת שאף אחד לא שומע
ושוב הרצון הזה חוזר
איך שהייתי רוצה להיות ציפור, ולראות לרגע עולם אחר
הייתי רוצה לעוף למעלה בשמיים, ולהסתכל לכולם לא בגובה העניים
הייתי רוצה להרגיש משחוררת, לנדוד ממבקום למקום, ולגעת בעננים כן לגעת בעננים
הייתי רוצה להרגיש שלווה, שקט וטיפה של מנוחה
הייתי רוצה לעוף כן לעוף,
רחוק מממנה, ממנו, מכולם מהכל
לעוף רחוק ממך...
לא יודעת זה מה שייצא
אולי זה משהו שאני באמת מרגישה עמוק בפנים
גיבוו ליי





