"היא לא אוהבת אותי יותר" הוא צעק ניסה לשחרר הכל
"היאאאאאאא פשוט לא אוהבת" המשיך לצרוח, ניסה להבין להפנים..
"לאמא, אבא,
אושר, ובעיקר לך- אהובתי
פעם ראשונה שאני יושב וממש חושב על המצב,
פעם ראשונה שאני יושב חושב וכותב,
ישבתי שעות וניסיתי להבין איפה טעיתי,
הרי תמיד הרגשתי שאני לא הבן שרציתם
שלך אושר- לא היית האח שהגיע לך
ואת אהובתי, תמיד ניסיתי להבין מה חסר בקשר שלנו,
הרי אהבתי אותך בכל ליבי, את היחידה שגרמת לי להרגיש
שלם ומאושר עם עצמי, ועכשיו הלכת, עזבת
טענת שזזה לא בגללי שזה פשוט את
כמה אבסורט לשמוע את זה,
באותו רגע העלמת בי כל חשק להמשיך ולחיות
הרי את היית הדרך שלי,
את היית החיימשלי
וכשעזבת
אבדתי את הדרך, לא ידעתי לאן להמשיך
וכשעזבת אבדתי את האושר, את התקווה
שעזבת לקחת איתך את כל אותה האהבה..
זה נגמר
אני הולך רחוק, רחוק מהכל, ומכולם
אני הולך רחוק
רחוק ממך בעיקר.."
"זה הדבר האחרון שמצאתי מונח על המיטה שלו" הסביר האמא לשוטר
אחרי הצרחהה האיומה שנשמעה מפייה, צעקה היצאה מתוכה
"אז אין פה מה לחקור.. הוא התאבד" ניסה השוטר לא לפגוע יותר מידי..
אבל מאז, מאז החיים של כולם הפכו להיות מרים, כואבים
ואחרים..
איך שהיא מצאה אותו שם
שכוב על הריצפה שדם שהשפריץ נמצא כמעט בכל חלקי החדר
הוא שכב כמו מלאך,
הווירידים החתוכים צימררו את כולה,
היא הביטה שתקה,
לא האמינה, לא הבינה
מלטפת את ידו , וידה מתמלאת בדם
היא צוחקת, בוכה
אבל שותקת,
כולם הלכו אחרי הארון
כאובים, בוכים
מתנחמים
ואז זה פשוט יצא
היא צרחה, השתגעה, נבהלה
אבל זה לא עזר,
הוא כבר לא היה
הוא לעולם עוד לא יישוב.....
והדם הזה, והמראה הזה
לעולם לא יימחק מהזיכרון
כי זה מה שנותר
הזיכרון המר
היא בתוך חדר לבן, סגור
היא לבד,
היא צועקת ואף אחד לא שומע
כולם חושבים שהיא התשגעה
אבל הם לא מבינים
שהיא איבדה את בנהה
והכאבה שלה, הכאב שחבוי בה
זה השיגעון היחיד שנמצא בה..
והשקט הזה שהכיל צעקה איומה
והצרחה הזאת שלא יצאה..
"עוף גוזל חתוך את השמיים
עוף לאן שבא לך שבא לך
רק אל תשכח יש נשר בשמיים
טוסס לאן שבא לך"
ופתאום החלה לשיר
"להיות ציפור, זה מה שהוא תמיד רצה
לעוף להרגיש משוחרר וחופשי
ועכשיו הוא מרגיש כך,
הוא עף בין כל המלאכים
עוף גוזל, חתוך את השמיים" החלה ממלמלת לעצמה
כשנזכרת במראה המחריד
שנזכרת בבנה ששכב שם, מלא בדם
כן רק דם..





