טוב אז אני יודעתת שאף פעם אני לא ממשיכה
אבל הנה זה הסיפור שכתבתי פעם והכי התחברתי אליו
יש לי את כל הסיפור מההתחלה ועד סופו במחשב
אז ככה שאני ימשיך
מקווה שתואהבווו
מוואהההההההההה ענקית
ועכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה
לעזוב את התקופה ההיא בצד
לשכוח את העבר
העבר שהשאיר לי פצע בלב..
אותה תקופה שלא הייתה קלה לי אבל התמודדתי איתה ועברתי אותה…
לעולם לא אשכח איך שאבא סיפר לאמא שהוא בוגד בה ושהוא עוזב את הבית
כדי לחיות עם אותה בחורה, אותה בחורה שאני שונאת כל כך
בגללה אבא שלי עזב את הבית, את אמא שלי ואותנו, כן אותנו שאנחנו הילדים שלו
שהיינו אמורים להיות לו היקרים מכל
בחיים לא ראיתי את אמא ככה
שבורה כל כך, כאילו אין לה בשביל מה לחיות
כל היום היא סגורה בחדר, בוכה ולא מוכנה לצאת משם
והוא, אותו אחד כן אבא שלי, עכשיו מאושר
חודש שלם הוא לא בא לראות אותנו
חודש שלם שלא שאל לשלומנו
ואני, אני בחיים שלי לא נפגעתי ככה
נשברתי, כאב לי, כמו שמעולם לא כאב לי..
אחים שלי קטנים ממני, לכן אני זאת שהייתי צריכה לחזק את כולם
להראות מבחוץ שאני חזקה
אבל שהייתי בחדר לבד
פשוט בכיתי, כן רק בכיתי, הייתי נותנת לדמעות לרדת בקצב לא ברור,
ניסיתי להחזיק את עצמי בשביל אמא שלי ובעיקר בשביל אור ואופק
חודש שלם שאנחנו ככה..
בבוקר אני קמה לוקחת את אור לגן את אופק לבצפר..
מכינה אוכל מנקה, משלמת חשבונות מטפלת באחים שלי
והכי חשוב מנסה לדבר אם אמא שלי להוציא אותה מהתקופה הזאת, לעזור לה, לחזק אותה
אך ללא הועיל..
חודש שלם שבו אבדתי את ההתבגרות שלי לא חשבתי כלל על עצמי
הפכתי לאמא קטנה,
ואני כולה ילדה בת 14 לא מקובלת בחברה אך גם לא חנונית
אוהבת את המראה שלי, חיה את החיים כאילו אין מחר
כן אני אליאן ילדה מלאת שמחת חיים שאף פעם לא נשברת תמיד נלחמת
הפכתי לילדה בלי שמחת חיים
ילדה שפשוט דילגה על ההתבגרות
והפכה לאמא , שמטפלת בהכל פשוט בהכל, כשיש לי זמן אני פשוט יושבת ובוכה, משחררת
את המעוקה, את המכאוב, שאבא הותיר אצלי בלב
בקושי ללימודים אני הולכת
כל מה שחשוב לי זה להוציא את המשפחה שלי מזה
לעזור לאמא שלי להתגבר על הכאב
ולאחים שלי לחיות חיים נורמליים, ולא שיגדלו ויהיה להם כאב בלב..
לנסות לגרום לכולנו לשקם את עצמנו
ולחזור להיות משפחה..
להתגבר על הכאב……
לילות שלמים אני לא ישנה
לילות שלמים שאני רק חושבת
איך לעשות את זה..
לילות שלמים, שאני רק בוכה
ומנסה להתגבר על אותו נזק שאבא שלי השאיר לכולנו
על אותו כאב!
האור החזק שחדר דרך החלון הזכיר לי שזה הזמן לקום,
אחרי שכבר לקחתי את אור ואופק לבצפר ולגן החלטתי שהיום אני יישאר בבית
בכדי להכין ארוחה טעימה
ולקחת לאמא למיטה כי כבר חודש שלם
וכמעט היא לא אוכלת
הפעם אני יכריח אותה……
אור בגן ואופק בבצפר ככה שיש לי שעתיים שלמות לדבר עם אמא בשקט
לנסות לשכנע אותה שהתקופה הזאת חייבת לעבור
שהיא צריכה לקום על הרגליים
ואם לא בשביל עצמה
אז בשבילנו הילדים שלה…
עליתי במדרגות לכיוון החדר של אמא..
בתקווה רבה שהפעם אני כן יצליח
שהפעם אמא תנסה
לפחות בשבילנו, בשביל הילדים שלה..
הייתי מחוץ לדלת
ולאט לאט פתחתי אותה
אמא ישבה שם באותה תנוחה כמו תמיד.
אותה תנוחה שאני רואה אותה חודש שלם…
"אמא"
היא לא ענתה רק סובבה את ראשה אליי
והביטה בעיניי עם עינייה שהיו אדומות מרוב בכי
המראה הזה פשוט שבר אותי..
לא האמנתי שזה מה שאבא שלי עשה
שבר אותה, הרס אותה פשוט ככה
"הבאתי לך לאכול" אמרתי בתקווה שהיא תענה..
"אני לא רעבה" ענתה לאחר שתיקה קצרה
"אמא, את לא אכלת כמעט כלום חודש שלם, די את חייבת לקום על הרגליים
להילחם ולעבור את התקופה הזאת" עצרתי שנייה ונשמתי "אם לא בשבילך לפחות בשבילנו הילדים שלך , כמה זמן את חושבת שאני יוכל להחליף אותך בתפקיד האמא? את אמורה לקום לגדל את אור ואופק, וכן גם אותי אנחנו זקוקים לך, אבא נטש אותנו , אבל את, את שאת פה איתנו קרוב נטשת אותנו גם, בבקשה ממך אמא, תעזרי לי, תעזרי לי לנסות לשפר את המצב…." העניים שלי היו כבר מלאי דמעות וככה גם של אמא שלי
אני יודעת שפגעתי בה אבל פשוט לא הייתה לי ברירה.
אמא שלי שתקה הביטה בי, מלטפת את שעריי מנסה להגיד לי משו אבל פשוט לא מצליחה..
"את לא תביני, את עוד ילדה" אמרה לבסוף..
"אומנם אני ילדה, אבל אני יבין, את ההתבגרות שלי חוויתי בחודש הזה מה שבדרך כלל לוקח 18 שנה לי קרה בחודש אחד בלבד"
"את לא תביני, אני לא רוצה להכאיב לך יותר, אל תדאגי התקופה הזאת תעבור, לבנתיים אני מעדיפה להיות ככה" היא אמרה בכל כך הרבה כאב…
"איך ככה?!? כמו מתה?"
"אליאן שלי, ילדה שלי, דיי בבקשה"
"אמא, עזבי אין אפילו על מה לדבר איתך אני מקווה שלפחות תקומי לאכול, אני צריכה ללכת לנקות ביי"
"א…" לא נתתי לה להמשיך וכבר יצאתי וטרקתי את הדלת אחריי
ידעתי שעם אני ימשיך לדבר איתה
אני יגיד דברים שיפגעו בה
יותר מידי דברים…..
אז פשוט העדפתי לצאת, לא להמשיך לפגוע בה..
בכל זאת קשה לה, יותר מכולנו…
וככה העברתי את הזמן בניקיון הבית, מחשבות, והכנתי אוכל גם לאופק ואור..
אחרי שסיימתי לנקות הבטתי בשעות והבחנתי באיחור שלי, הייתי צריכה להביא את
אור מהגן לפני 10 דקות יצאתי בריצה לכיוון הגן
"אליייאןן" אור רץ אולי שכולו בוכה
"מה קרה מתוק?!"
"חשבתי שתלכיי, שתלכיי כמו אבאאא... או שקרה לך משהוו, שאת חולההה כמו אמאא" ענה לי
עמדתי המומה, מביטה בו, נשברתי כשאור אמר לי את הדברים האלה,
הבנתי כמה שכואב לו, ולמרות שהוא קטן הוא מבין מה שקורה סביבו..
פתחתי את ידיי ואור באה והתעטף בתוכם, וכך שהוא בתוך זרועתיי הרשתי לעצמי לבכות,
לשחרר את הכל..
