רשימת השירים בפרק לפי הסדר, אני ממש מבקשת שתורידו אותם ותשמעו תוך כדי, מומלץ ביותר,
אני אישית כתבתי את הפרק ביחד עם השירים.
הנה גם קישורים לשירים מיתוך יוטיוב, אל תתייחסו לקליפים, פשוט שימו את השיר ברקע.
pink ployd - Wish You Were Here
http://www.youtube.com/watch?v=xPm4GH3UUC8
linkin park - From The Inside
http://www.youtube.com/watch?v=1P6PJe76TdU
Radiohead - Creep
http://www.youtube.com/watch?v=Hnr72gZlTzs
harry nilsson - without you
http://www.youtube.com/watch?v=NFpZHFFg6GU
=פרק 199=
פקחתי את עיניי 8 וחצי בבוקר, במילא איחרתי, אין לי בשביל מה ללכת לבית הספר.
בשנייה שקמתי מהמיטה נזכרתי באתמול, זכרתי שדמיינתי את לירז, זכרתי את המסמך שמראה על האימוץ,
הייתי בטוחה שזה היה חלום וממש כאב לי לדעת שזו המציאות.
הטלפון צלצל וירדתי במדרגות לכיוון הסלון, עניתי.
אבא: "מיטלי... למה לא אמרת לי?" הוא אמר בקול עצוב
אני: "לא... מה? מה לא אמרתי?"
אבא: "על לירז, שמעתי את זה מההורים שלה"
אני: "אה..." אמרתי בשקט. לא רוצה שיזכירו לי את זה. אני רוצה להתעלם, לחשוב שלירז
טסה לחודש לחול ותחזור.
אבא: "איך את? מיטל..."
אני: "אני בסדר, דיי ככר!" התעצבנתי. למה הוא מדבר אליי ככה? אני לא הבת שלו בכלל!
אבא: "אנחנו נהיה בארץ כשאצלכם יהיה 6 בערב, יהיה בסדר"
דיברנו עוד קצת ואז סיימנו את השיחה, פתחתי את המקרר ומייד סגרתי אותו. לא היה לי חשק לאכול, לשתות,
כלום. עליתי לחדרי והתיישבתי על המיטה, לאחר כמה דקות הפלאפון שלי צלצל.
"הלו?" עניתי ובנתיים הורדתי את מכנסי הטרנינג שלי
...: "מיטל? היי... זאת... שובל"
אני: "שובל?"
שובל: "כן. מה קורה?"
אני: "מה את רוצה?"
שובל: "אני צריכה לדבר איתך, מתי יש לך זמן?"
אני: "על מה?"
שובל: "זה לא לטלפון מיטל, זה סוד ממש ממש ענק"
אני: "נו תגידי מה, בשביל מה כל המשחקים האלה?"
שובל: "אבל זה חשוב לי לדבר איתך, אני לא יכולה לשמור את הסוד הזה בתוכי יותר" היא אמרה מצידו
השני של הקו ואני הקשבתי, מנסה לחשוב מה זה כבר יכול להיות.
אני: "מחר, בבית הספר, תבואי לפני כולם למחששה ו..."
שובל: "אני לא מתקרבת למקום המסריח הזה, אני עוד לא נרקומנית, תודה.
ולא ניראה לא שאהפוך לכזאת בזמן הקרוב"
אני: "אוייש, מה זה הקשר?" שאלתי בעצבים אבל מייד שתקתי, לא רציתי לעצבן אותה
במיוחד כשהיא טוענת שהיא מחזיקה סוד כל כך גדול בתוכה, שקשור אליי.
שובל: "טוב, בתחילת המחששה, מחר על הבוקר, תזכרי מיטל!"
אני: "בסדר... ביי..."
החזרתי את הפלאפון למקומו שעל השידה וחשבתי. אולי זה עוד אחד מהתרגילים שלה ושל נועה?
מישום מה הפעם היא נשמעה לי ממש אמיתית.
---
נטלי המשיכה לקשקש במחברת בזמן שהקשיבה למורה, פעם בכמה דקות היא הייתה שוקעת במחשבות שלה
ואז מתעוררת ומנסה להבין על מה המורה מדברת.
רועי הזה. היה בו משהו שונה, משהו שקצת עשה לה את זה.
היא ראתה שהיא קיבלה הודעה חדשה בפלאפון, היא הייתה מרועי.
()מה קורה? בא לך לעשות משהו היום?() היא מייד חייכה והחזירה לו הודעה, ()בכייף!()
---
נועה הביטה שוב באחד המגזינים הזרוקים בחדרה, במגזין בו היא מופיעה על השער.
היא שמנה מאז, הכל בגלל ההורים והרופאים המפגרים.
"אמא..." היא קראה בזמן שירדה במדרגוות
קייט: "מה מתוקה?"
נועה: "מה זה?" היא שאלה והגישה לה את אלבום התמונות שראתה אתמול
קייט: "ת... תמונות"
נועה: "אני יודעת"
קייט: "מאיפה לקחת את זה?"
נועה: "מהמזנון"
קייט: "טוב, אני מבשלת, נדבר אחריי זה טוב?"
נועה: "לא, אני רוצה שתסבירי לי למה בכל התמונות אני מצולמת עם עוד תינוקת, שלבושה כמעט
אותו הדבר כמוני ואנחנו מצולמות ביחד בכל מקום"
קייט: "זאת מישהי מהמשפחה"
נועה: "אמא, אין לי אף אבת דודה בגיל שלי או בן דוד בגיל שלי, כולם או גדולים או קטנים מימני"
קייט: "נועה, נדבר על זה כשאבא יחזור"
בדיוק דלת הבית נפתחה ואריה אמד בפתח.
הוא נכנס והניח את המזדווה שלו על הריצפה.
נועה: "הנה, אבא פה, עכשיו תסבירו לי"
קייט הביטה באריה במבט חסר אונים והוא מייד הבין הכל כאשר ראה את האלבום בידה של נועה.
קייט מזגה מיים אל תוך 3 כוסות והתיישבה על כיסא שבפינת האוכל, אריה התיישב
על ידה ונועה התיישבה מולם.
"נו, תספרו לי" היא אמרה ולגמה מכוס המיים הקרים.
קייט: "נועה, לפני הכל אני רוצה שתדעי ששום דבר לא נעשה נגדך"
אריה: "שאמא שלך..."
קייט: "תן לי. נועה, כשנכנסתי להריון איתך הייתי מאוד צעירה, לא היה לנו כסף פעם ו..."
נועה: "מה? מה זאת אומרת לא היה כסף?"
קייט: "בקושי היה לנו דירת סטודיו בדרום תל אביב, לא היה לנו כסף לאוכל, לא היה חשמל בבית..."
נועה: "מ...ה? אז... אז מאיפה כל ה.. הכסף?"
קייט: גם עזרה מאנשים, התחלנו ללמוד, לעבוד ובנוסף לכל זכינו בסכום מאוד טוב בלוטו, לפני 16 שנה"
נועה: "אה... לא... לא אמרתם לי את זה אף פעם"
קייט: "כשנכנסתי להריון בהתחלה רציתי להפיל ואבא שלך לא הסכים. הוא אמר שלא הורגים ייצור שגדל
בתוך הבטן, הוא החשיב את זה לרצח ואני שיניתי את המחשבה שלי. הלכנו לבדיקות והכל, את הכל חברה
טובה של המשפחה מימנה. לאחר 3 חודשים אמרו לי שיש לי... תאומות"
נועה: "תאומות?! כאילו, 2...?"
קייט: "כן..."
אריה: "לאחר הלידה לא היה לנו מספיק כסף לטפל בשתי ה...הבנות ו..."
נועה: "אני אחת מהן?"
קייט: "כן. את... לא היה לנו כסף לאוכל בשבילכן, לבגדים, לכלום, החלטנו למסור את אחת התינוקות
לאימוץ, ואת השנייה אני.... השארתי בבית היתומים בשכונה שגרנו בה אז"
נועה: "מ....ה? את... איפה... איפה היא עכשיו? למה עשית את זה? למה?"
קייט: "אני לא יודעת איפה היא עכשיו נועו'ש אני..."
נועה קמה המכיסא והתרחקה מהם לכיוון המדרגות
קייט: "תקשיבי, אני לא יודעת איפה היא עכשיו, אני הלכתי לשם ושלחתי מכתבים הם לא מוכנים למסור
שום פרט עלייה"
נועה: "מה זה לא מוכנים?! אני לא מבינה! היינו תאומות זהות?"
קייט: "לא... לה היה שיער יותר כהה משלך"
נועה: "איך... איך אפשר לאתר אותה? היא בכלל חיה? מה איתה?"
קייט: "אני לא יודעת מה איתה נועה, תקשיבי..."
"אני לא מאמינה... אתם... אתם פשוט רוצחים", נועה אמרה וכיסתה את פנייה,
היא לא רצתה להאמין שזו המציאות.
קייט: "תנסי להיכנס לנעליים שלנו, לשנייה אחת, לשנייה אחת!"
אריה: "פעם אחת תצאי מהבועה שלך ותנסי לחשוב על אחרים"
נועה: "מי זאת? רק תגידו לי מי זאת?" היא שאלה ונשענה על הקיר, רצתה שהקיר ימתוך
בה, היא הרגישהש היא עומדת להתפרק, להתפורר, ליפול.
אריה: "אנחנו לא יודעים..." הוא ענה והיא ראתה את הניצוץ בעיניים שלו, ניצוץ אבוד,
מראה אבוד, מראה מובס, מיואש.
"למה לא אמרתם לי כלום?!" היא צרחה פתאום "16 שנה שחייתי בשקר!"
היא ניגבה את הדמעות שהחלו לדת ועלתה לחדרה בריצה.
---
"עמית...?", אימו נכנסה לחדר וחייכה אליו. הוא ישב על הכיסא שצמוד אל החלון והביט החוצה.
"עמית?" היא קראה בשמו שוב.
עמית: "מה אמא?"
אמא: "יש לך אורח..."
עמית: "מי?" הוא קם מהכיסא ובדיוק ליאור נכנס לחדר, אימו של עמית יצאה.
ליאור: "באתי להיות איתך קצת"
עמית: "אני רוצה להיות לבד, תכבד אותי"
ליאור: "אנחנו כולנו רוצים לעבור את זה ביחד, תאמין לי שלכולנו קשה, לא רק לך ו..."
עמית: "אני לא מאמין שהיא מתה" הוא אמר והשתתק
"מה... מה קורה איתך, אח שלי? אתה ניראה על הפנים", הוא אמר והתיישב על ידו.
עמית: "אני לא יודע איך להתמודד עם זה, אני... אני פשוט לא יודע מה לעשות. זה לא נקלט לי,
זה פשוט לא נקלט לי. מה אני אמור לעשות עכשיו?"
ליאור: "להתמודד..." הוא ענה בשקט
עמית: "ניראה לך שאני אשלים עם המוות שלה? לעולם אני לא אשלים עם זה, לעולם אני לא אצליח
לקבל את העובדה שהיא לא כאן יותר."
---
"איך היה אבא?" שאלתי אותו והצמררתי כאשר אמרתי את המילה "אבא".
הוא התחיל לספר כמה מדהים שם, כמה הוא נהנה ומאיה לא הפסיקה לשבח את צרפת.
מעניין אם גם היא יודעת שאני מאומצת.
"נו, תפתחי כבר!", מאיה האיצה בי ואני פתחתי את 2 השקיות שהם הביאו לי. בשקית הראשונה
היה ג'ינס שניראה מאוד יקר, באיזור הכיסים היו מודבקים יהלומים קטנים ואבנים נוצצות.
בשקית השנייה הייתה חולצה ארוכה בצבע אפור עם עיצוב ממש יפה וגם הבושם החדש של קלווין קליין.
"תודה..." לשחתי. לא באמת עניין אותי כלום, לא התרגשתי ולא חייכתי. הלוואי
והם היו מביאים לי את לירז במתנה.
אבא: "מיטל... אסור לך להישבר, במיוחד לא עכשיו"
אני: "כן..." מלמלתי והבטתי אל תוך עיניו. הוא מדבר אליי בצורה אבהית, מסתכל עליי
כמו על הבת שלו פתאום הפרצוף שלו הפך להיות פרצוף שקרן, פרצוף צבוע.
"אני עולה לחדר" אמרתי פתאום וקמתי מהספה
אבא: "לא, חכי, בואי תשבי איתנו עוד קצת!"
אני: "לא רוצה" אמרתי בשקט ועליתי לחדרי.
---
"נועה..." קייט נכנסה אל החדר והתיישבה על המיטה, קרוב לנועה.
"אמא תעזבי אותי בשקט", נועה אמרה בכעס והפנתה לה את הגב.
קייט: "אין מה לעשות עכשיו נועה, זה שתכעסי עלינו לא יביא אותה חזרה. את חושבת שאני לא רוצה שהיא
תחזור, את חושבת שאני לא רוצה שהבת השנייה שלי תהיה כאן ליידי? יש לילות שאני אפילו לא נרדמת. אני כל
לילה חושבת עלייה, מעניין אותי איך היא נראית, איך קוראים לה, איפה היא עכשיו, אם היא אצל משפחה אחרת
או שהיא לבד. אני משתגעת"
נועה: "אתם פשוט אנשים רעים. יכולתם להסתדר! יש חברות צדקה שעוזרים לאנשים שאין להם כסף!
הנה, עכשיו אתם עשירים ואתם גם תורמים, יכולתם למצוא אז מישהו שיתרום לכם"
קייט: "נועה... פעם שאלת את עצמך למה את כל שבוע חולה? למה מאז ומתמיד היית רזה?"
נועה: "מה? מה זאת אומרת?"
קייט: "כשהיית תינוקת לא היה לנו תנור, מגיל קטן היית חולה בדלקת ראות, היו לך המון
בעיות רפואיות בגלל זה, בעיות שנמשכות עד היום עקב המצב שהיה אז. בקושי היה אוכל,
את התרגל לזה, בקושי לאכול, בקושי לשתות. עכשיו אנחנו לא מחסירים מימך כלום, מנסים לפצות על
המצב שהיה פעם"
נועה: "צריכים למצוא אותה אמא, צריכים למצוא אותה! יש לי אחות אמא! יש לי אחות והיא לא איתי כאן!
היא אמורה להיות פה, איתי באותו חדר, יש לי תאומה אמא, אנחנו אמורות להיות ביחד לנצח. למה
עשיתם את זה למה..." היא התקפלה בתוך עצמה ובכתה.
קייט: "אני גם באתי לדבר איתך על עוד משהו"
נועה: "מה עוד? יש לי גם אח?" היא שאלה בציניות וניגבה את הדמעות
קייט: "התוצאות של הבדיקה הגיעו, את שוקלת שוב 40 אחריי שעלית ל41 ורמת הברזל
בדם שלך נמוכה מאוד מתי קיבלת פעם אחרונה מחזור?"
נועה: "את חושבת שזה מעניין אותי עכשיו?!" היא הרימה את קולה וקמה מן המיטה
קייט: "תשבי" היא ציוותה עלייה ונועה התיישבה בחזרה
נועה: "לפני שעה גיליתי שיש לי אחות תאומה את חושבת שיש משהו שמעניין אותי עכשיו? מצידי
שיתפוצץ העולם!"
קייט: "נועה, את רוצה שנכניס אותך לאישפוז? אז יש לך אחות תאומה, אנחנו לא יודעים איפה היא עכשיו!
תנסי לקחת את הדברים בפרופורציות נכונות!"
נועה: "מה את מדברת איתי על פרופורציות שמפרופורציות, סעמק" היא סיננה בעצבים
קייט: "מה זה הדיבור הזה? תגידי לי, מה עובר עלייך?! החיים שלך כרגע חשובים לי יותר מכל דבר אחר
ואם אני צריכה להכניס אותך לאישפוז של כמה חודשים בשביל שתחלימי אז זה מה שאני אעשה!"
נועה: "את... את לא מבינה שאני לעולם לא אחלים, אה?" היא שאלה בשקט
יש אנשים חולים, הם יודעים שהם חולים, הם רוצים להחלים ויודעים שהם יכולים.
יש אנשים חולים, הם יודעים שהם חולים, הם רוצים להחלים אבל לא יכולים.
ויש אנשים שחולים, הם יודעים שהם חולים, הם לא בטוחים שהם רוצים להחלים אבל במילא,
הם לא יכולים.
"זה שואב אותי פנימה אמא..." היא לחשה בין הדמעות וכיסתה את עצמה בשמיכת הפוך הגדולה.
"אני לא יכולה לחזור חזרה..."
---
ירדתי מהאוטובוס בתחנה שמול בית הקברות, הבטתי סביבי והתחלתי להתקדם. כשהגעתי לשער
לא קניתי זר פרחים, ידעתי שלירז שונאת פרחים. הפלתי את הסיגרייה על הריצפה ודרכתי עלייה.
לקח לי כמה דקות למצוא את הקבר שלה, התקרבתי באיטיות, הם עוד לא שמו מצבה.
התיישבתי על האדמה והבטתי בחול, ידעתי שהיא נמצאת שם למטה.
"היי לירז" אמרתי והיא לא ענתה. "איזה מצחיק זה, אני מדברת אלייך ואת בכלל תקועה שם בתוך האדמה"
הוצאתי את הפלאפון ושמתי את אחד השירים האהובים עליי, Wish You Were Here
של פינק פלוייד.
"הנה אני מקדישה לך את השיר הזה..." אמרתי בשקט והשיר החל להתנגן לו.
So, so you think you can tell heaven from hell?
Blue skies from pain?
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
Did they get you to trade your heroes for ghosts?
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?Cold comfort for change?
Did you exchange a walk-on part in the war for a lead role in a cage?
How I wish, how I wish you were here
We're just two lost souls swimming in a fish bowl, year after year
Running over the same old ground
What have we found?
The same old fears
Wish you were here
"את בטח לא רואה אותי מלמעלה נכון? תמיד אומרים כשמישהו מת אז הוא רואה את כולם. נכון שזו סתם
חארטה כדי לגרום לאנשם שאיבדו את יקירהם להרגיש יותר טוב? את ועמית הייתם אמורים להיות היום שנה ביחד,
את זוכרת בכלל? הוא ממש בדיכאון... אני לא הייתי בהלוויה שלך כי... את יודעת, אני לא יכולתי
לראות שקוברים את החצי השני שלי באדמה. אם הייתי שם בטח הייתי קוברת את עצמי ביחד איתך. את אפילו
לא מבינה עד כמה את... את היית בתוכי, החצי השני שלי, הפאקינג חצי השני שלי. ועכשיו את לא פה.
אני יושבת פה, רגליי מלוכלכות ולא אכפת לי. אני יושבת פה ורוצה להוציא אותך מכאן, רוצה להוציא אותך
מהאדמה המסריחה הזאת. אני לא מבינה למה, למה כל זה היה צריך לקרות, כאילו... פאק. כוסאמק,
טוב?! מה אני אמורה לעשות בלעדייך עכשיו, מה?", התחלתי לבכות, טמנתי את ראשי
בין שתי ידיי וטעמתי את טעמן המלוח של הדמעות. הקור חדר אל עצמותיי והרגשתי שאני קופאת למוות,
רציתי למות, הרגשתי שאני פשוט רוצה למות.
"אל תבכי..." שמעתי קול מאחוריי.
סובבתי את ראשי וראיתי את בן מחזיק בידו זר פרחים צבעוני.
"היא לא אוהבת פרחים" אמרתי בכעס. מה הם באים לבקר אותה בכלל? הם אפילו לא יודעים שהיא שונאת
פרחים.
בן: "אה... טוב..." הוא מלמל והניח את הזר על האדמה
אני: "עם מי באת?"
בן: "עם עמית, הוא תכף יבוא, הוא אומר שקשה לו"
אני: "מסכן..." מלמלתי וניגבתי את דמעותיי
בן: "אני... אני לא יודע כל כך מה להגיד"
אני: "אין מה להגיד במצב כזה"
בן: "אני אוהב אותך"
אני: "בן... די... אל תכניס אותי לכל זה שוב. החברה הכי טובה שלי, ה... החצי השני שלי
מתה ואני... אני פשוט רוצה לעבור את זה לבד, בלי אף אחד אחר"
בן: "גם נועה... שמעה על זה ו... היא גם... מ... ממש עצובה"
אני: "כן בטח. עם כל השקרים וההעמדות פנים שלה היא יכולה להפוך להיות שחקנית, לא רק דוגמנית"
בן: "אולי דיי? את תמיד נגדה"
אני: "טוב, בשביל מה באת לפה? בשביל להטיף לי?"
בן: "לא, אני פשוט, אני..."
אני: "טוב... ביי" אמרתי בכעס וקמתי מישם, התהלכתי במהירות לעבר היציאה מבית הקברות ונתקלתי
בעמית.
עמית: "מיטל אני יכול לדבר איתך?"
אני: "מה קרה?" שאלתי בחוסר סבלנות והוא לקח אותי לאחד הספסלים שהיו במתחם בית הקברות.
ראיתי שם כל כך הרבה אנשים, כל האנשים האלה איבדו אנשים שיקרים להם.
לא הבנתי למה הם ממשיכים להתפלל לאלוהים אחריי דבר כזה, הוא שם זין על כולם.
עמית: "אני רוצה לספר לך משהו על... על לירז"
אני: "מה... אני יודעת עלייה הכל, אין מה לחדש לי"
עמית: "את מה שאני הולך לספר לך היא עוד לא הספיקה ל...להגיד לך את זה"
אני: "נו, מה?"
עמית: "אני בגדתי בלירז לפני חצי שנה, יותר..."
אני: "מה?!" קמתי מהספסל "היא... יודעת על זה?!"
עמית: "תשבי, אני רוצה שתדעי מה עבר עלייה בשעות האחרונות"
אני: "נו..." אמרתי והרגשתי שבא לי לפרצוץ בבכי. 'אני רוצה שתדעי מה היא עברה בשעות האחרונות',
זה הדהד בראשי.
עמית: "לילדה קוראים נסטיה, את מכירה אותה, הבלונדינית, חברה של אבלין. ו... אחריי זה
נסטיה ניסתה ליצור איתי קשר, נפגשנו שוב והיא סיפרה לי שהיא חולה באיידס. היא ואני שכבנו בלי קונדום
ואני נידבקתי... גם לירז ואני שכבנו בלי קונדום מה .. מה שאומר שגם היא, גם היא נשאית של האיידס.
אני כתבתי הכל במכתב והתכוונתי להביא לה אותו, פשוט לא היה לי אומץ. אותו יום היא באה אליי לפני המסיבה,
ננסתי להתקלח והיא איכשהו הגיעה למכתב, קראה אותו... יצאתי מהמקלחת והתחלנו לריב, היא רצתה
ללכת ולא נתתי לה, בסופו של דבר היא יצאה ואז כניראה...ת... תפסה את הטרמפ... ואז...
קרה כל מה שקרה"
עמדתי שם בלי יכולת לדבר או לזוז. לא יכולתי אפיל לדמיין את לירז כאשר היא מגלה את הכל. למה לעזאזל
היא הייתה צריכה לסבול כל כך הרבה?
התחלתי ללכת לכיוון היציאה, עמית המשיך לקרוא לי אבל פשוט לא התייחסתי. הכל בגללו.
הכל בגלל כולם. כוסאמק.
---
נטלי הביטה בפעם האחרונה במראה לפני שיצאה, היא אהבה את איך שהיא הייתה נראית.
היא הייתה לבושה בחולצה ארוכה שחורה עם מחשוף קטן, בג'ינס צמוד בהיא בגזרה ישרה,
חגורת ניטים לא גסה ונעלי בובה עם עקב קטן בצבע שחור. היא שמה עוד קצת ליפגלוס ויצאה החוצה,
רועי כבר היה שם.
"שלום לך יפיופה" הוא חייך "בואי כנסי"
היא התיישבה מקדימה, על ידו בתוך המכונית האדומה והוא התחיל לנסוע
נטלי: "לאן נוסעים מאמי?"
רועי: "סתם נשב אצל חבר קצת נגיד שלום ואז נלך לחוף, בא לך?"
נטלי: "בכייך היא חייכה"
לאחר שהיו אצל החבר של רועי הם הגיעו אל החוף, הוא פרס שמיכה כחולה על החול ושניהם התיישבו.
רועי: "אז.... ספרי לי קצת על עצמך"
נטלי: "מה אתה רוצה לדעת?" היא חייכה
רועי: "הכל" הוא צחק
נטלי: "אממ... לא יודעת"
רועי: "אין לך אף אחד כרגע נכון?"
נטלי: "נכון. ולך?"
רועי: "הייתה לי חברה עד לפני 3 שבועות"
נטלי: "כמה זמן הייתם ביחד?"
רועי: "שנה וחודש... נפרדנו כי זה פשוט כבר לא הסתדר, היא גם גרה מאוד רחוק,
3 שעות נסיעה מפה, היינו מתראים פעם בשבועיים, וגם... האהבה קצת נעלמה, מבינה?"
נטלי: "כן... אתה עדיין אוהב אותה?"
רועי: "לא אוהב כמו פעם, בעצם... לא אוהב, אבל יש עדיין רגשות. איך זה יכול להיות
שאין לך חבר?"
נטלי: "מה זאת אומרת 'איך זה יכול להיות'?"
רועי: "לא יודע, את כזאת מתוקה, חכמה, מצחיקה, כייף להיות איתך, ואת גם נראית ממש טוב בנוסף
לכל זה"
נטלי: "תודה, תמשיך" היא חייכה ושניהם צחקו
"את מתוקה..." הוא לחש וחייך
נטלי: "אתה יותר!" היא צחקה. שפתיהם התקרבו לאט לאט, ידייה טיילו על בטנו, אוחזות בעדינות
בחולצתו.
לאחר שהתנשקו הוא הביט אל תוך עינייה, מנסה לגלות על מה היא חושבת.
"את חושבת ש... שיש מצב בנינו למשהו? לקשר?" הוא שאל וליטף את פנייה
נטלי: "אמ... תראה, בוא... בוא נזרום וניראה מה יהיה, טוב?"
הוא הנהן בראשו לאות הסכמה ונישק אותה שוב.
---
פתחתי את עיניי והבטתי סביבי, לא האמנתי שאיך שחזרתי מבית הקברות נרדמתי עד עכשיו.
הבטתי בשעון, השעה הייתה 10 וחצי בערב, שמעתי את הקולות של אבא, עלק אבא, של דורון
ושל מאיה מהסלון.
הדלקתי את המחשב ושמתי קצת שירים, השיר הראשון שהתנגן היה השיר של לינקין פארק, From The Inside
I don't know who to trust, no suprise
(Everyone feels so far away from me)
Heavy thoughts sift through dust
And the lies
(Trying not to break,
But I'm so tired of this deceit
Everytime I try to make myself
Get back up on my feet
All I ever think about is this
All the tiring and time between
And how trying to put my trust in you
Just takes so much out of me)
[Chorus:]
I'll take everything from the inside
And throw it all away
'Cause I swear, for the last time
I won't trust myself with you
Tension is building inside, steadily
(Everyone feels so far away from me)
Heavy thoughts forcing their way, out of me
(Trying not to break
But I'm so tired of this deceit
Everytime I try to make myself
Get back up on my feet
All I ever think about is this
All the tiring and time between
And how, trying to put my trust in you
Just takes so much out of me)
[Chorus:]
Take everything from the inside
And throw it all away
'Cause I swear, for the last time
I won't trust myself with you
I won't waste myself on you!
You! [x2]
Waste myself on you!
You! [x2]
[Chorus: Repeat (x2)]
You! [x2]
נמאס לי להיות פה, אני לא רוצה להיות פה.
הוצאתי את אחת המחברות מהתיק ועט שחור, התחלתי לכתוב, לאבא.
'היי אבא. אתה בטח תקרא את המכתב הזה שאני כבר לא אהיה פה, אני לא יודעת מה יהיה איתי
אבל כשמגלים אחריי 16 וחצי שנה שכל החיים שלי היו שקר אחד גדול... אין כבר מה לעשות.
אני לא יכולה לחיות פה יותר, אני ובן לא ביחד, לראות כל הזמן אותו ואת נועה...
למה לא אמרת לי אף פעם שאני מאומצת? למה אני צריכה לגלות את זה בטעות בכספת כאשר אני מחפשת כסף?
למה הסתרת את זה מימני במשך כל הזמן הזה. אני גם בן אדם אתה יודע, מגיע לי לדעת, זאת
זכותי לדעת מי אני, מה אני ומה העבר שלי. איך אימצתם אותי? מאיפה?
אני החלטתי פשוט לארוז תיק וללכת, אני לא יודעת מה יהיה.
אני עדיין קוראת לך אבא וזה מה שהכי מצחיק פה, כי מצד אחד אני כן מחשיבה אותך כאבא שלי, זה שגידל אותי
מגיל קטן, זה שלימד אותי על החיים, זה שתמיד היה לצידי. אבל מצד שני אתה מצטייר לי כבן אדם רע,
שקרן, פשוט נתת לי לחיות בשקר כל הזמן הזה'
המשכתי לכתוב וכשסיימתי תלשתי את הדף וקיפלתי אותו.
קמתי מהמיטה ורוקנתי את התיק שלי, שמתי שם ג'ינס, גרביים, תחתונים, 2 סווצ'רים,
קצת איפור, כדורים לכאב ראש, אמפי3, בטריות והרבה כסף כסף שאותו יום לקחתי מהכספת ולא השמשתי בו.
750 שקל. לקחתי גם את הארנק ואת התעודת הזהות המזוייפת. סגרתי את התיק טוב ונשכבתי שוב על המיטה,
מביטה בתקרה, לאן אני אמורה ללכת עכשיו?
---
"תודה, היה ממש כייף היום" נטלי חייכה ונשקה שוב על שפתיו של רועי
רועי: "על מה תודה?" הוא צחק
נטלי: "סתם... שהשכחת מימני קצת את כל מה שקורה בזמן האחרון" היא אמרה בשקט,
היא לא רצתה להתחיל לדבר על המצב הכלכלי, על ההתדרדרות בלימודים, על המוות של לירז.
רועי: "אני מבין... אז אני שמח לדעת שעזרתי קצת"
נטלי: "אז... נדבר מחר?"
רועי: "בטח מאמי, שיהיה לך לילה נפלא" הוא חיבק אותה
---
שוב התחלתי לכתוב, הפעם לבן.
'אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת לך בכלל, כאילו זה יעניין אותך. אתה בטח עם נועה עכשיו,
עושים אהבה, או לא יודעת מה. אני פשוט החלטתי שאני לא יכולה להמשיך לחיות כאן יותר.
בחיים לא אהבתי בן אדם כמו שאני אוהבת אותך ואני פשוט יודעת שביני לבינך זה לא ילך יותר.
כל יום לראות אותך ואת נועה ביחד... זה פשוט רוצח אותי מבפנים, קורע אותי!!!!!!
עכשיו גם לירז נרצחה, לקחו מימני את 2 האנשים שהאירו לי את החיים, אותך ואת לירז.
נועה לקחה אותך ואיזה בן זונה לקח לי את לירז. אתה מבין? אז בשביל מה כבר נשאר לי לחיות?
אני באמת ניסיתי לשבת ולחשוב אבל לא מצאתי שום סיבה, אפילו לא סיבה אחת שבשבילה
שווה לי להישאר כאן ולחיות. אני לא יודעת מה יהיה, אולי אני אמות, אולי לא,
מה שכן אני יודעת שלעולם לא תראה אותי יותר.
אני מאומצת, את זה לא סיפרתי לך, גיליתי את זה רק לפני יום.
אתה מאמין? כל החיים שלי חייתי בשקר, בשקר אחד ענקי.
ואז הכל התפוצץ לי בפרצוף.
אני אוהבת אותך בן... אבל... רק ידידים... זה לא יכול להמשיך ככה. אני לא מסוגלת
לקרוא לך 'ידיד שלי' כי אתה לא. אתה אהבת חיי, הגבר של החיים שלי, העולם שלי,
אתה לא ידיד שלי.
תגיד בן... אתה עדיין אוהב אותי...?
אתה חושב עליי לפעמים? מדמיין אותי?
אני יודעת שאני כן. בכל פעם שאני עוצמת את עיניי אתה מופיע, מביט בי במבט המושלם שלך ו...
וזה קועי אותי מבפנים, קורע אותי לדעת שאתה לא איתי יותר.
אני תמיד יאהב אותך, גם כשאמות, גם כשאחיה, כל החיים, אני יאהב אותך, רק אותך.
אין לי מה לכתוב יותר... בטח כשתקרא את זה אני לא אהיה כאן יותר, אני רק מאחלת
לך אושר בחיים. אוהבת...
שלך לנצח,
מיטל"
הכנסתי את המכתב למעטפה לבנה, ניגבתי את הדמעות מפניי ונעלתי את האולסטאר השחורות שהיו זרוקות
בפינת החדר. השעה כבר 12 וחצי בלילה, יצאתי בשקט בלי שמאיה ואבא ישים לב, נועלת אחריי
ומתחילה ללכת לכיוון הבית שלו. הנה הבלוק שלו..התקרבתי בשקט לכיוון תיבות הדואר, מסתכלת
עשרות פעמים סביבי לראות שאף אחד לא רואה, במיוחד לא הוא. שמתי את המכתב בתיבת הדואר
והסתלקתי מישם.
---
"אז אתה מבין?" נועה שאלה והניחה את ראשה על חזהו
בן: "כן... אבל מה, למה לא סיפרו לך את זה עד עכשיו? ואיך אפשר למצוא אותה?"
נועה: "אין לי מושג, כל מה שאני יודעת זה... שאני מרגישה הכי פגועה בעולם. אני מתה לדעת מי זאת,
איך קוראים לה איך היא נראית, איפה היא נמצאת"
בן: "ואין שום דרך שאפשר למצוא אותה?"
נועה: "לא... אמא שלי אמרה שהיא חזרה לאותו בית יתומים והם לא מוכנים למסור שום פרטים עלייה"
בן: "אבל היא האמא הביולוגית שלה, הם חייבים, לא?"
נועה: "מסתבר שלא"
---
ישבתי לי בתחנת האוטובוס, עוד סיגרייה, ועוד אחת, אפילו לא ידעתי לאיזה אוטובוס אני מחכה.
כל כמה דקות פרצתי בבכי, נרגעתי ואז שוב פרצתי בבכי.
אחד האוטובוסים התקרב מרחוק
"לאן הוא נוסע?" שאלתי את אחת הבנות שהיו בתחנה
"לאילת" היא ענתה והרימה את התיק הגדול שלה המריצפה.
אם הוא נוסע לאילת, אז גם אני.
---
בן החנה את המכונית והוא ונועה יצאו והתקדמו לעבר ביתו, הוא ראה שיש דואר חדש.
פלאייר של פיצה דומינו, חברת חשמל ועוד מכתב לבן בלי שם.
"אני מתה מעייפות" נועה לחשה ופיהקה
בן: "הנה, עכשיו נלך לישון מאמי"
הם נכנסו לחדרו ונועה מייד פשטה את בגדייה ונכנסה למיטה.
"אתה לא בא?" היא שאלה וכיסתה את עצמה
בן: "עוד מעט, אני יורד לאכול משהו, רוצה?"
נועה: "לא, תודה" היא חייכה. זה הדבר האחרון שחסר שחר לה, אוכל, שומן, קלוריות.
בן: "בטוח?"
נועה: "כן מאמי. טוב, תעיר אותי שתבוא"
בן: "טוב מתוקה" הוא חייך וירד לסלון, הוא פתח בעדינות את המכתב הלבן והחל לקרוא.
---
האוטובוס נעצר והנהג ירד לתקן משהו, לאחר שהוא נכנס חזרה הנערים התחילו לעלות
"האוטובוס יוצא עכשיו ילדה, כדאי שתסיימי את הסיגרייה ותעלי", נהג האוטובוס אמר בקול עצבני ביותר.
כיביתי את הסיגריה ועליתי לאוטובוס. מלא צעירים, כולם מדברים על הטיול שהולך להיות להם.
ואני? אני הולכת למות. מה איתכם? תהנו לכם בעיר החטאים, עלק. הפלאפון שלי לא הפסיק לצלצל,
הבנתי שזה הוא, לא עניתי. פתאום הוא נזכר להתקשר?
אחרי כל מה שהוא עשה הוא נזכר בי? שילך להזדיין. הוצאתי את תעודת הזהות המזוייפת מהתיק,
בחרתי שם כל כך מכוער, לא יכולתי לבחור שם יפה יותר? 'נטלי כהן'.
---
"בן?" נועה ירדה במדרגות והתקרבה אליו, "לא רוצה לישון לבד, בוא איתי" היא לחשה והתיישבה ליידו.
"בן?" היא קראה לו שוב. "מה יש לך?"
בן: "כוסאמק..." הוא מלמל תוך כדי שהחזיק ברעד את הדף שבידו
"מה קרה? תראה לי..." היא התקרבה אליו ולקחה את הדף מידו, לאחר כמה שניות היא שמה את ידה
הימנית על פיה ולחשה "אני לא מאמינה..."
בן: "מה אני עושה עכשיו, מה?" הוא התיישב על הריצפה והניח את ידו על פניו.
---
"ילדה... ילדה! קומי" פתחתי את עיניי וראיתי את אותה הנערה מהתחנה מולי
אני: "מה...?" מלמלתי ושפשפתי את עיניי
...: "הגענו לאילת, תקומי"
אני: "מה השעה?"
...: "5 בבוקר"
היא ירדה מהאוטובוס ואני ירדתי אחרייה באילת. אני לא מכירה פה אף אחד, בעצם, אני מכירה את דורין,
אבל אני ממש לא מתכוונת ליפול עלייה ב5 בבוקר. המשכתי ללכת וללכת, כל הנערים התזרו להם,
עצרתי באחד הקיוסקים וקניתי לי עוד קופסת סיגריות ובקבוק בירה. אני בכלל לא אוהבת בירה.
התיישבתי על אחד החומות באיזור ועישנתי לי בשקט, בן המשיך לצלצל וככה גם אבא שלי, בטח הם קראו
את המכתב שהשארתי להם. קיבלתי הודעה, מנועה
()מיטל איפה את? תעני. בן דואג לך(). מה היא משחקת אותה עכשיו כאילו אכפת לה בכלל?
"הכל בסדר ילדה?", הסתובבתי וראיתי בחור, הפנים שלו היו מוכרות לי מאיפה שהו.
אני: "מה? אה... כן, כן, הכל טוב"
...: "אני אמיר, נעים מאוד"
אני: "מיט... אני נטלי" חייכתי חיוך מזוייף
אמיר: "מה... את מיפה?"
אני: "לא, ואתה?"
אמיר: "כן. אז מה את עושה כאן?"
אני: "את האמת? סתם, עוברים עליי כל מיני דברים והחלטתי לבוא לכאן, קצת שקט, לברוח"
אמיר: "ואיפה את מתכוונת להיות?"
אני: "לא יודעת"
אמיר: "את נורמלית? יש כאן מלא טיפוים, ערבים, ערסים, זה לא מקום להישאר בו לבד"
אני: "יהיה בדר" מלמלתי. אני לא צריכה את ההטפות שלו עכשיו.
אמיר: אני גר לבד, יש לי כאן דירה אז אם את רוצה..."
אני: "אה, אתה מזמין אותי אליך הבייתה?"
אמיר: "כן, למה לא? אני לא מתכוון לעשות לך שום דבר, תיהי רגועה"
אני: "טוב... איפה אתה גר?"
אמיר: "לא רחוק מכאן, בואי"
הוא הושיט לי את ידו ואני נעזרתי בה בשביל לקום.
אני: "אתה די מוכר לי" אמרתי בדרך כשהלכנו בדרך לביתו
אמיר: "כן, גם את מוכרת לי מאיפה שהו, ממש אבל, לא מצליח להיזכר"
הגענו לדירה שלו, דירה קטנה וחמודה.
אמיר: "את רעבה?"
אני: "לא..." חייכתי.
אמיר: "מה דעתך לספר לי הכל, כל מה שקרה?"
אני: "לא עכשיו, טוב? אני.... רוצה לישון פשוט"
---
"לא מעניין אותי! מה, אתם רוצים לחכות 48 שעות? יכול לקרות לה משהו עד אז!"
דורון צרח אל שפורפרת הטלפון וניתק בעצבים.
"בני זונות" הוא סינן והדליק סיגרייה.
מאיה: "מה, הם לא מוכנים לחפש אותה?"
דורון: "בדיוק, לא מבין בשביל מה הם קיימים המשטרה המחורבנת הזאת אם הם בכלל לא עושים את העבודה שלהם"
מאיה: "בן היה פה לפני שעתיים, כשישנת..." היא אמרה
דורון: "מה אמרת לו?"
מאיה: "שאנחנו לא יודיעם איפה היא ושנהיה איתו בקשר, מסכן, הוא היה ניראה על הפנים"
דורון: "אני לא מבין למה היא לא באה ודיברה איתי, למה היא הייתה חייבת ללכת, לברוח, לעשות
מעשה כל כך מטומטם. לכי תדעי איפה היא עכשיו!"
מאיה: "דוגרי, אם גם אני הייתי מגלה שאני מאומצת... לא יודעת... זה היה מוציא אותי מדעתי"
דורון: "אני רציתי לחכות עד גיל 18 ולספר לה, אני ידעתי שזה מה יקרה אם היא תגלה"
מאיה: "אני חושבת דווקא שאם היית מדבר איתה על זה בשקט, לבד, מסביר לה הכל היא לא הייתה
בורחת ומתנהגת ככה"
דורון: "איפה היא יכולה להיות? והיא גם לא עונה לפלאפון שלה"
מאיה: "יהיה בסדר, דורון, יהיה בסדר. אם עד מחר בבוקר היא לא תחזור אנחנו נלך בעצמנו למשטרה
ונכריח אותם להתחיל בחיפושים"
דורון: "אבל את לא מבינה שעד מחר יכול לקרות לה משהו? אני מתחרפן..."
---
"טוב את יכולה להסביר לי למה את עומדת פה כמו מטומטמת?" נועה שאלה את שובל בעצבים
שובל: "אני מחכה"
נועה: "למי?"
שובל: "זה לא עניינך נועה" היא אמרה בקרירות ובלחץ. מתי מיטל כבר תגיע? התיק שסחבה על גבה
היה כבד בגלל הספר של ג'ון ווינסטון. היא רצתה שמיטל כבר תגיע כדי להראות לה את הספר,
לספר לה את כל האמת.
נועה: "סליחה?"
שובל: "סולחת"
נועה: "למי את חושבת שאת מדברת? שכחת מי עומדת מולך?"
שובל: "נועה, דיי, המשחקים שלך כבר לא עובדים על אף אחד, תמצאי חיים, טוב?"
נועה: "תגידי לי, את נפלת על השכל?!" היא הרימה את קולה "מה עובר עלייך?"
שובל: "כלום, אני לא מבינה מה את רוצה מימני"
נועה: "אם עובר עלייך משהו... אה... תגידי לי... אני תמיד פה, את יודעת" היא שינתה
את טון הדיבור שלה, אסור לה לאבד עוד חברה, היא בסוף תישאר לבד לגמריי.
שובל: "נועה, חלאס לשחק אותה! כאילו אכפת לך בכלל מה עובר על אנשים, אכפת לך רק מעצמך.
כל היום את מזיינת את השכל איך הצטלמת וכמה שהדוגמניות האחרות שמנות ומכוערות, דיי,
זה לא מעניין אף אחד"
נועה: "לכי תזדייני, טוב? את פשוט לא יודעת להעריך שום דבר. אם להזכיר לך שובל, כשאנחנו הכרנו
את היית מכוערת, שמנה ומחוצ'קנת, אף אחד לא התקרב אלייך בכלל. אני הרמתי אותך מהזבל ישר לטופ,
תראי מה עשיתי מימך וזאת התודה שלך"
שובל: "אז אני חוזרת להיות כמו שהייתי פעם, טוב? מיום ליום את מנסה להפוך אותי להיות כמוך
ואני מתחילה להבין שלהיות כמוך זה סיוט"
שובל הלכה מישם ונועה נשארה, מביטה בה הולכת ומתרחקת.
לבד.
---
כשקמתי השעה הייתה 5 אחר הצהריים, ישנתי כל כך הרבה. יצאתי מחדר השינה וראיתי את אמיר, בסלון,
צופה בטלוויזיה.
"הפלאפון שלך לא הפסיק לצלצל" הוא אמר ושתה מבקבוק הספרייט שהיה על השולחן
אני: "אני מקווה שלא ענית"
אמיר: "לא עניתי"
לקחתי את הפלאפון וראיתי 40 ומשהו שיחות שלא נענו, מבן, מאבא, ממאיה וכמה ממספר חסום.
היו גם כמה הודעות, אחת מהן הייתה משובל, אוי שכחתי שהייתי אמורה להיפגש איתה היום בבוקר.
אמיר: "את רעבה?"
אני: "כן... מאוד"
אמיר: "בואי, יש פה מקום עם טוסטים ממש טעימים"
אני: "תן לי 2 דקות" אמרתי ונכנסתי חזרה לחדר. הוצאתי מהתיק גופייה לבנה ואת אחד הג'ינסים,
לא היה כמעט קר אבל בכל זאת לקחתי סווצ'ר. נעלתי את נעלי האולסטאר ושנינו יצאנו מהבית.
התיישבנו באחד המקומות שם, כל אחד מאיתנו הזמין טוסט וקולה.
אמיר: "עכשיו ספרי"
אני: "מה לספר?" שאלתי בקול מלא והוא צחק
אמיר: "הכל... למה ברחת?"
אני: "זה סיפור ממש ארוך"
אמיר: "אני מקשיב"
אני: "אוקיי... נתחיל מיזה שהאקס שלי בגד בי לפני כמה חודשים, בחיים שלי לא אהבתי
בן אדם כמו שאהבתי אותו, בחיים שלי. הוא בגד בי עם מישהי שפעם הייתה חברה טובה שלי ואנחנו
די אויבות. אני והוא חזרנו ושוב הוא היה איתה, שוב נפרדנו והחלטנו להיות ידידים.
במקביל החברה הכי טובה שלי נרצחה ו..."
אמיר: "לירז דהן?"
אני: "איך אתה יודע?"
אמיר: "זה היה בכל מקום, בעיתונים, חדשו, רדיו, מי לא שמע על זה? וואי... מסכנה...."
אני: "כן..." אמרתי בשקט "ו... גיליתי שנאי מאומצת, ממש לפני יומיים. איזה חיים
יפים אה?" חייכתי בעצב ולגמתי מהקולה.
הוא ניסה לעודד אותי, דיבר איתי, הסביר לי שלכל בן אדם יש משברים בחיים
אמיר: "וזה ככה, אלוהים פשוט מציב לנו מכשולים בחיים, אנחנו עוברים אותם ולומדים עוד ועוד
על החיים האלו"
אני: "אוי, אל תזכיר בכלל את אלוהים, הוא לא קיים מבחינתי. בכלל, איך אפשר להאמין במשהו
שבחיים לא ראית"
אמיר: "אני תמיד מרגיש את אלוהים"
אני: "אני לעולם לא הרגשתי אותו. אני לא מאמינה שהוא קיים בכלל, חוץ מיזה לדעתי הכי טובה
להאמין בעצמך וזהו"
המשכנו לדבר ולדבר, הגענו הבייתה רק ב9 בערב.
אמיר: "אני יוצא היום עם חברים שלי, את רוצה לבוא?"
אני: "לא, אין לי חשק לצאת, אני אשאר פה... אם זה לא מפריע לך כמובן"
אמיר: "לא, מה פתאום שזה יפריע לי. פשוט חשבתי שתרצי קצת להתפרק, לא יודע"
אני: "אני אהיה בסדר" חייכתי
---
"רגע, ומה עוד היא כתבה שם?" מאיה שאלה את בן ששוב הופיע בפתח ביתם.
בן: "היא כתבה שהיא בורחת, שהיא לא יכולה לחיות כאן יותר... אני לא מאמין פשוט,
אני לא מצליח להשיג אותה"
מאיה: "תראה, בנתיים אי אפשר לעשות שום דבר, אנחנו נחכה למחר בבוקר ונלך למשטרה"
בן: "אני רוצה לבוא איתכם"
מאיה: "אין בעיה, אנחנו נתקשר אליך בבוקר"
בן: "אוקיי אוקיי... אוח, אלוהים..." הוא טמן את ראשו בין 2 ידיו ונשען על הקיר.
"אני לא מאמין, למה דווקא עכשיו, למה..."
---
השעה הייתה 11 וחצי בלילה, אמיר כבר יצא לפני רבע שעה, ישבתי לי בסלון עם המחשב
הנייד שלו ונכנסתי לכל מיני אתרים, לכל מיני בלוגים, העיקר להעביר את הזמן.
כאשר עלה דף הבית, MSN, הכתבה על לירז הופיעה בעמוד הראשי
"התקדמות בחקירת הרצח של לירז דהן"
נכנסתי מייד והתחלתי לקרוא. היה כתוב שם שנמצאו שרידים של שערות, כניראה של הרוצח,
ובציפורניי הגופה נמצאו שרידי עור מגופו של הרוצח.
הלוואי שימצאו אותו, את הבן זונה הזה.
הדלקתי את המדיה פלאייר ושמתי כמה שירים, השיר הראשון שהתנגן היה Beach boys - Seasons in the Sun
וזה שיר שכל כך התאים למקרה, הדמעות זלגו מבלי שהתכוננתי להם בכלל. רציתי לשכוח מהכל והיה עליי
רק טיפה חגיגת.
לקחתי 100 שקל ויצאתי מביתו, הלכתי לקיוסק הקרוב וקניתי בקבוק וודקה, אבסולוט.
חזרתי הבייתה והתחלתי לשתות עם עצמי, נקי. הסנפתי 2 קפסולות של חגיגת.
רציתי להיות עם לירז.
לא רציתי לחיות.
התקפלתי בתוך עצמי, בוכה, נקרעת. הרגשתי כאילו קורעים מימני את הבשר.
הוצאתי מהתיק שלי את חבילת הנורופן, 20 כדורים, זה אמור לעשות משהו לא?
מצאתי באחת המגירות אצלו בבית עוד כדורים, כדורי שינה, היו שם 26 כדורים.
בדיוק התחיל להתנגן לו השיר Radiohead - Creep
When you were here before,
Couldn't look you in the eye,
You're just like an angel,
Your skin makes me cry;
You float like a feather,
In a beautiful world,
I wish I was special,
You're so fuckin' special;
But I'm a creep,
I'm a weirdo,
What the hell am I doin' here?
I don't belong here;
I don't care if it hurts,
I wanna have control,
I want a perfect body,
I want a perfect soul;
I want you to notice,
When I'm not around,
You're so fuckin' special,
I wish I was special;
But I'm a creep,
I'm a weirdo,
What the hell am I doin' here?
I don't belong here, ohhhh, ohhhh
She's running out again,
She's running,
She runs runs runs runs...
Runs...
Whatever makes you happy,
Whatever you want,
You're so fucking special,
I wish I was special;
But I'm a creep,
I'm a weirdo,
What the hell am I doin' here?
I don't belong here,
I don't belong here...
תרגמתי את השיר עם עצמי, הרגשתי שאני כל כך מתחברת למילים.
אני באמת מרגישה כאילו אני לא שייכת לכאן, לא מבינה מה לעזאזל אני עושה בעולם הזה.
מרגישה מוזרה, מרגישה דפוקה. אני רוצה שבן ישים לב כאשר אני לא בסביבה,
שכולם ישימו לב. כן, אני רוצה תשומת לב, תשומת לב שלא הייתה לי במשך המון זמן.
סידרתי את הכדורים ב3 שורות והתחלתי לקחת אותם, לא היה לי כח לקום למקרר כי כבר
הייתי דיי מסטולה אז פשוט בלעתי אותם ביחד עם הוודקה.
"זה בשבילך אבא, על זה ש16 שנה חייתי בשקר" אמרתי ובלעתי עוד כדור בעזרת הוודקה.
"וזה בשבילך עמית, על זה שבגללך חברה שלי לקחה טרמפ. ומתה." בלתי עוד 2 כדורים
"וזה בשבילך נועה, על שאת אוהבת להרוס לי כל דבר בחיים.
והנה עוד אחד, זה דווקא אחד מיוחד, אותו אני מקדישה לך בן, על האהבה, על הסבל, על מה שלימדת
אותי ועל מה שהרסת בי. מרוצה? לא יפה? לבחור אחד אחר? לא, בעצם בשבילך אני בוחרת 4.
הנה בן, 4 בשבילך, בסדר?" בלעתי את ארבעת הכדורים,
שתיתי עוד קצת מבקבוק הוודקה והבטתי על הקיר.
התחלתי להרגיש מסוחררת, כאבי הבטן התחזקו מרגע לרגע.
קמתי וניגבתי את הדמעות.
But I'm a creep,
I'm a weirdo,
What the hell am I doin' here?
I don't belong here, ohhhh, ohhhh
She's running out again,
She's running,
She runs runs runs runs...
Runs...
"הייתי מקדישה גם לך אלירן, על שהרסת בי הרבה, אבל הם פשוט נגמרו. לא נורא, בפעם הבאה אה,?
אם תהיה כזאת." מלמלתי.
"דייי כבר!!!" צרחתי והעפתי את הבקבוק על הקיר, הוא התנפץ והחלקיקים התפזרו בכל החדר.
הרמתי את אחת החתיכות והעברתי אותה בעדינות על ידי.
הרגשתי כל כך מוחררת, רציתי להתקלח, רציתי לישון.
מילאתי את האמבטיה במיים חמים עם קצף ונכנסתי לבפנים, חושבת לעצמי מתי יגיע הרגע
בו אאבד את ההכרה. הפלאפון שלי המשיך לצלצל ולצלצל, לבסוף עניתי בעצבים
"הלו?!" כאב לילדבר. דפיקות הלב נעשו חזקות וחזקות יותר
...: "מיטל? לאן נעלמת! זאת שובל! כולם מחפשים אותך"
אני: "מה את רוצה מימני?"
שובל: "היינו אמורות להיפגש היום, שכחת. איפה את?"
אני: "מה אכפת לך?"
שובל: "טוב תראי, אני לא יודעת מה הבעיה שלך אבל...יש לי סוד שאת חייבת לדעת,
אני חייבת לספר לך את זה"
אני: "מה, שאני מאומצת? את זה אני כבר יודעת" אמרתי בלחץ. פתאום לא רציתי שהיא
תנתק, לא רציתי להיות לבד, דפיקות הלב המשיכו להיות מהירות וחזרות, היו לי לחצים מוזרים בכל הגוף.
שובל: "אה... את ידעת את זה? אני... נכון הספר שפעם היה לך וגם לנועה היה? ספר
אדום על איזה ג'ון אחד שמנהל בית יתומים, זוכרת?"
אני: "נו..." לא הבנתי לאן היא חותרת
שובל: "הספר עלייך מיטל"
אני: "בסדר" צחקתי "טוב תשמעי, אני ממהרת אז..."
שובל: "חכי! אם מה שכתוב שם נכון יש לך אחות תאומה ואותה אחות זאת..."
אני: "מתיחה יפה, רעיון יפה, לא עובד עליי, לא קונה יותר את החארטות שלך ושל נועה, להתראות"
אמרתי בכעס וניתקתי.
יכולתי עדיין לשמוע את השירים מהמחשב של אמיר, השיר שהתנגן לו כרגע היה Without You של
harry nilsson. אני זוכרת שבעבר שמעתי את השיר הזה, במחשבה לאחור לא ידעתי
שזה יהיה השיר האחרון שאשמע בחיים שלי. המנגינה התחילה... מנגינה שקטה, הקול של
הארי הזמר כאילו חדר אל עצמותיי, אל ליבי. אני לא רוצה לחיות, אם זה לחיות בלעדייך, לירז.
או אם זה לחיות בלעדיך בן.
No, I can't forget this evening
Or your face as you were leaving
But I guess that's just the way the story goes
You always smile but in your eyes your sorrow shows
Yes, it shows
העברתי את הסכין בעדינות על ידי, כל כך כאב. ראיתי את הדם מתחיל לצאת, הדם
הצטבר לו לטיפות קטנת, טיפות אדומות, טיפות כואבות.
No, I can't forget tomorrorow
When I think of all my sorrows
When I had you there but then I let you go
And now it's only fair that I should let you know
What you should know
נזרתי בהכל, ביימים בהם אני והאמא החורגת שלי רבנו, ביום בו היא מתה בכלא,
ביום בו הרתי את בן, בימים שאני ולירז היינו יוצאות. הכל ממש עבר לי כמו סרט בראש,
מלא מלא מבזקים.
I can't live if living is without you
I can't live, I can't give any more
Can't live if living is without you
I can't give, I can't give any more
הרגשתי כאילו בן נמצא ליידי, רציתי לחבק אותו ופתאום לא הצלחתי לזוז.
עדיין רציתי למות, אני לא יכולה לתאר את החיים שלי בלי בן, בלי לירז, את החיים
בלי לדעת מי ההורים האמיתיים שלי.
No, I can't forget this evening
Or your face as you were leaving
But I guess that's just the way the story goes
You always smile but in your eyes your sorrow shows
Yes, it shows
חתכתי עוד חתך, חתך ארוך, כואב, הרבה הרבה דם, ועוד חתך, ועוד אחד, ואלו הוורידים
שלי וזה כואב, ואני מרחפת.
המים החמים גרמו לי להרגיש רע.
נשרפתי, הרגשתי איך נשרפתי מבפנים.
"הלו..." עניתי בקול צרוד ועייף לפלאפון שלי שצלצל ללא הפסקה.
בן: "איפה את?! איפה את, תגידי לי איפה את ואני בא עכשיו!" הוא צעק, יכולתי לשמוע על קולו
שהוא בכה.
"אני רחוקה, אל תדאג..." לחשתי. הרגשתי איך עיניי נעצמות
בן: "לא! חכי! תקשיב לי, תקשיבי לי.. דיי... בבקשה, תגידי לי איפה את.
אני מתחנן אלייו, בבקשה! בבקשה, תגידי לי, רק תגידי לי, אני אבוא, תגידי לי"
הוא החל לבכות, אני מכירה אותו כל כך טוב. בטח עכשיו הוא בולע את הרוק ומנסה לחזור לעצמו.
"דיי... אל תבכה" לחשתי וניגבתי את דמעותיי "אני אוהבת אותך" חייכתי
בן: "אל תעשי לי את זה..."
"אל תדאג, אני אוהבת אותך, אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך לרגע" חייכתי וצמרמורות עברו בגופי.
"אני כאן... אל תדאג לי, אל תבכה אני לא רוצה שתבכה, תבטיח לי שלא תבכה. אני אוהבת אותך,
אני כל כך אוהבת אותך ואני אף פעם לא אפסיק לאהוב אותך,
לא משנה איפה אני אהיה. אתה מבין?" פרצתי בבכי "אתה מבין?!" צעקתי
בן: "מה את עושה עכשיו? איפה את? למה את מתכוונת? מיטל, איפה את? דיי מתוקה שלי,
יפה שלי"
אני: "לקחתי כדורים... חתכתי... אני לא רוצה לחיות"
בן: "אבל החיים יפים מיטל"
אני: "לא בלעדיך, לא בלי לירז, לא בידיעה שכל החיים שלי חייתי בשקר אחד גדול"
אמרתי ותוך כדי המכתי לחתוך, כבר לא יכולתי לחתוך יותר, ראיתי איך היד נפתחת ל-2.
Can't live if living is without you
I can't live, I can't give anymore
I can't live if living is without you
Can't live, I can't give anymore
(Living is without you)
ידעתי שאלו השניות האחרונות, הרגשתי את זה, שמעתי את זה, נשמתי את זה.
"ל...א..." הוא בכה ואני הרגשתי שאני כבר לא יכולה להחזיק את מכשיר הפלאפון יותר.
"אני אוהבת אותך..." אמרתי בשקט, לא יכולתי לדבר חזק בכיתי, כאב לי.
מכשיר הפלאפון החליק מידי היישר אל תוך המיים, לא ראיתי כמעט כלום, הרגשתי איך אני נמשכת
אל המיים, איך אני מתחלקת לבפנים.
"מיטל... מיטל תקשיבי לי!" ראיתי אותה מולי, ראיתי את לירז. עטפה אותה הילה לבנה בוהקת,
מסנוורת, היא הייתה נראית כמו מלאך.
"לירז... מה את עושה כאן?" שאלתי אותה בדמיוני, בזמן שבמציאות שקעתי שוקעתי בתות המיים
המעורבבים עם הדם הרב שאיבדתי.
לירז: "מיטל, תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב, תאזרי את כל הכוחות שלך ותצאי מהמיים, תנשמי,
תתקשרי למשטרה, לאמבולנס, מיטל את יכולה עדיין לחיות! תעשי מה שאני אומרת לך! נו!
מיטל אני לא רוצה שתמותי, אני כל הזמן רואה אותך מלמעלה. הייתי רוצה שתיהי ליידי אבל לא בדרך הזו,
לא רוצה שתמותי, מיטל את בך הכל בת 16 וכמה חודשים, כל החיים לפנייך. בן אוהב אותך מיטל!
את תדעי מי ההורים שלך, דורון הוא אבא נפלא והוא אוהב אותך בדיוק כאילו את הבת האמיתית שלו!
מיטל למה עשית את זה? תצאי מהמיים, תנשמי, תצילי את עצמך, למה חתכת... למה
בחלקים הכי מסוכנים, למה? תצאי כבר מהמיים נו!" היא המשיכה לדבר
לירז: "מיטל יש לך עוד דברים לעשות בעולם הזה, את תחיי ואת תקימימשפחה, יהיו לך ילדים.
יש כל כך הרבה דברים שאת צריכה לגלות.... מיטל... נו יאללה!!!" היא האיצה בי
היא הייתה נראית מושלמת, כמו מלאך, פנייה היו חלקות, טהורות....
ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי...
"אני לא מצליחה..." לחשתי אלייה
לירז: "מיטל... תתאמצי, נו קדימה, את יכולה, את צריכה לחיות. מה לעאזזל את חושבת שאת עושה?
למות בגיל כזה צעיר? מיטל אם זה היה תלוי בי לא הייתי גומרת את החיים שלי בגיל 17, לא אשמתי
שיש אנסים ורוצחים ואנשים מגעילים... אל תעצרי את החיים שלך, אל תיהי אנוכית, יש
אנשים שאוהבים אותך, שאת חשובה להם... נו יאללה, קדימה, תצאי מהמיים, תעצרי את הדם,
את עדיין יכולה להציל את עצמך"
דמותה נעשתה מטושטשת יותר ויותר, לא ראיתי כלום.
"אני רוצה לחיות" צצרחתי בכוחותיי האחרונים והוצאתי את ראשי מהמיים, לא היה בי עוד כח לצאת לגמריי
מהאמבטיה, לא היה לי כח לקום, להתקשר, לעצור את הדם.
אני רוצה לחיות, אני לא רוצה למות. היא צודקת, יש לי עוד כל כך הרבה דברים לעשות ולהספיק בחיים.
ומה עם כל השאיפות שלי לעתיד? מה עם החלום שלי להיות סופרת מפורסמת? ומה עם החלום שלי להקים
משפחה, להביא ילדים לעולם, להנות...? אני לא רוצה למות אני לא רוצה למות, שמישהו
יעזור י, אלוהים אם אתה קיים תעזור לי, בבקשה, אני לא רוצה למות, בבקשה... לא רוצה.
הרגשתי איך גופי מרחף לו, איך נשמתי נעשית
יותר ויותר רגועה... לא יכולתי להשאיר את עיניי פקוחות יותר, באמת שהתאמצתי. דפיקות הלב המהירות
שלי נעשו לפתע חלשות מאוד, לא הרגשתי את גופי, לא הרגשתי שום חיבוק בין הנשמה לגוף.
אני לא רוצה למות.
---
"ל...א..." הוא אל תוך מכשיר הפלאפון שלו
"אני אוהבת אותך..." היא אמרה בקול שקט, הוא יכל לשמוע על קולה שכואב לה, שקשה לה.
לפתע הוא שמע רעש מוזר והשיחה התנתקה.
"מיטל?! מיטל!!!" הוא צעק אל תוך השפורפרת, הוא רץ אל הדלת ויצא החוצה.
"מיטל!!!!!!!" הוא צעק בכל הרחובות תוך כדי שהוא רץ ורץ לכיוון ביתה.
"אל תלכי לי עכשיו, לא, את לא יכולה ללכת לי עכשיו." הוא מלמל והתנשף.
"מייטטטטטטטטטטטללללללללללל!!!!!!!!!!!!!" הוא נעצר באמצע הכביש וצרח.
המבול שירד הרטיב אותו לגמריי, הוא צעק וטיפות המיים הכואבות התערבבו עם שפתיו.
"מיטלללללללללללל! לאאאאאאא...!!!!!" הוא נפל על ברכיו והכה בכביש.
"בבקשה... לא..." הוא לחש, הוא הכה בכל כוחותיו עם אגרופיו על הכביש הרטוב.
---
השעה הייתה כבר 3 לפנות בוקר, האלכוהול ששתה גרם לו להרגיש יותר טוב, מצב הרוח שלו
עלה והשתפר. הוא החנה את האוטו בחניה והבטיח לעצמו שזו הפעם האחרונה שהוא שותה ונוהג ביחד.
אבל הוא בסך הכל שתה 2 וחצי כוסות, לא רציני.
הוא התקדם לעבר הבניין הקטן תוך כדי שהוציא את המפתחות מכיס הג'ינס הרחב שלו.
הוא נכנס לחדר, הוא ידע שמשהו לא בסדר. חדר קטן בבניין קטן, לא משהו רציני.
הוא קרא בשמה, היא לא ענתה, הוא התחיל להילחץ.
"נטלי? מה, נרדמת." הוא נכנס אל חדר השינה אך היא לא הייתה שם.
הוא דפק על דלת חדר האמבטיה,
לא עונים. הוא פתח אותו וכמעט התעלף.
היא הייתה בתוך האמבטיה ממלואת המיים, רק שבמקום שצבע המיים יהיה שקוף צבעם היה אדום.
הוא רץ אלייה במהירות, נכנס עם 2 רגליו אל האמבטיה ומשך אותה החוצה, היא הייתה ערומה
כביום היוולדה, זה לא מה שעניין אותו.
הצרחה שלו הרעידה את כל העיר,
הוא רץ לעברה, היא לא נושמת.
הוא הביט על ידייה שהיו מכוסות בדם, הוא הבין שהיא חתכה. הוא שוב קרא בשמה
אך היא פשוט לא ענתה, גופה היה כבד ביותר.
הוא הביט בכל הדם, בכל הדם שיצא מגופה והזדעזע.
"נטליי!!!!" הוא צרח וניגב את פנייה, הוא החל להכות בעדינות את פנייה, בדק דופק, אין דופק.
אתר האהבה הישראלי