השיר שיש בפרק, להורדה:
jewel - hands
=פרק 188=
התהלכתי לכיוון בית הספר, חושבת על יום שישי בערב, זה באמת היה כייף להשתחרר ככה למרות שבן שלט
במחשבותיי. את ראשי כיסה הכובע השחור של אדידס ואת עיניי כיסו משקפיי השמש הגדולות, לא רציתי
להראות את עצמי, לא רציתי שיביטו בי, שיחדרו אל עיניי, רציתי להסתתר.
מרוב הג'וינטים והבאנגים בימים האחרונים עיניי היו אדומות מתמיד, נפוחות מבכי.
כשנכנסתי אל תוך בית הספר ראיתי את בן יושב לבדו על אחת החומות, הוא הביט בי אבל אני מייד השפלתי את מבטי
ונכנסתי אל תוך מבנה בית הספר, התהלכתי במהירות לכיתתי והתיישבתי במקומי.
"אומרים שלום את יודעת..." דורין אמרה בחיוך והתיישבה על ידי "מה עובר עלייך?"
אני: "מה עובר עליי? אני בסדר.." הנחתי את ראשי על השולחן
דורין: "לא את לא. אני לא מבינה למה את ממשיכה להיות ככה, תצאי מהדיכאון הזה כבר"
אני: "זה לא כל כך פשוט"
דורין: "אני מבינה שזה לא פשוט, את צודקת, אבל מה, את מתכוונת להישאר ככה כל החיים?"
אני: "לא, זה יעבור עם הזמן..." אמרתי בשקט והתפללתי שזה יעבור כמה שיותר מהר.
-
"מה אחי, לא נכנס לשיעור?" ליאור שאל את בן שעדיין ישב על אותה חומה ועישן סיגרייה
בן: "לא... אין לי כח" הוא אמר בשקט ולקח עוד שאחטה
ליאור: "מה אתה כזה מבואס?"
בן: "נועה... לא יודע, מביאה לי עצבים בימים האחרונים"
ליאור: "זה היה צפוי שזה יקרה" הוא אמר וצחק
בן: "זה לא מצחיק" הוא אמר וליאור הפסיק לחייך "היא פשוט עולה לי על העצבים, כל דבר לא מספיק
טוב לה"
ליאור: "כזאת היא נועה, אתה זה שבחרת להיכנס איתה לקשר"
בן: "מה לעשות... זה מה יש"
ליאור: "מה אתה טמבל? מה זה מה יש? היית עם מיטל, הייתם הזוג הכי מושלם שאני אי פעם הכרתי
ואתה הלכת כמו מניאק ובגדת. יודע מה? בסדר, בוגדים אנשים טועים בחיים אבל מה הלכת ועשית?"
בן: "דיי נו אין לי כח לזה עכשיו אני ר..."
ליאור: "אתה תקשיב לי עד הסוף!" הוא הרים את קולו והיה נשמע עצבני מתמיד, "אבל אתה... מה
אתה הלכת ועשית? נהיית חבר של נועה. במקום ללכת להתחנן, לבקש סליחה ממיטל הלכת ובחרת
בדרך הקלה, מישהי אחרת, ממש דפוק אתה!"
בן: "אה, ליאור, אם להזכיר לך מיטל היא זו שזרקה אותי"
ליאור: "כי בגדת בה אולי?!" הוא עשה פרצוף ציני
בן: "יופי, אז למה היא לא סלחה? אני כן ניסיתי להשלים איתה"
ליאור: "מה ניסית להשלים איתה, פעם אחת? זהו? היית צריך לנסות יותר, אתה פשוט
בן אדם שמוותר בקלות"
בן: "וחוץ מיזה היא הלכה הייתה עם האור המסריח הזה הנרקומן ימח שמו ו..."
ליאור: "ומה אתה?! אתה ישר קפצת על נועה, מה, מה חשבת לעצמך בכלל?!" הוא צעק
בן: "אתה לא מבין טוב?"
ליאור: "יודע מה? אין לי כח לזה, אתה פשוט דפוק..." הוא אמר בכעס והלך משם.
-
"נו תקומי כבר!" אמא של נטלי צרחה אל תוך הפלאפון
נטלי: "מה השעה?!" היא שאלה בלחץ
אמא: "כבר 20 ל9!"
נטלי: "וואי איחרתי, טוב ביי" היא אמרה במהירות וניתקה, היא הביטה בשעון וראתה שבאמת 20 ל9,
עוד מעט נגמר השיעור הראשון. היא לבשה את הג'ינס הראשון שראתה, טי שירט רגילה בצבע כחול כהה
ונעלה את נעלי הספורט שלה, היא לקחה את התיק ויצאה במהירות מהבית.
-
היא ישבה על הספה הניחה את ראשה אחורנית ועצמה את שתי עינייה, היא מייד התחילה לדמיין את עצמה לבושה
בדגמ"ח הגדול האהוב עלייה, בנעלי הסקייט הלבנות ובגופייה קצרצרה. היא דמיינה איך היא עומדת במרכז הבמה
וכלם רק מחכים שתרקוד, המוזיקה מתחילה והיא מניעה את רגלייה, ושה את הסיבוב היפה ומתחילה לרקוד.
כולם מריעים לה והיא ממשיכה לרקוד, היא יכלה להרגיש את העוצמה של ההתרגשות בלרקוד, היא הרגישה
איך כל האדרנלין מציף אותה, היא הרגישה את הצמרמורת עוברת כמו נחש, מטיילת בכל גופה. היא פתחה
את עינייה וראתה שהיא יושבת על הספה, באותו רגע היא פשוט פרצה בבכי.
"אנה?", היא שמעה את אחותה הקטנה מהחדר
אנה: "מה מאמי?"
יוליה: "הכל בסדר?"
אנה: "כן כן, אל תדאגי" היא צעקה בחזרה וניגבה מייד את הדמעות.
-
"אני אוהב אותך את יודעת?" דורון שאל בחיוך ומשך עליו את מאיה
מאיה: "גם אני אוהבת אותך דורוני אבל אנחנו בעבודה עכשיו" היא צחקה וקמה מימנו
דורון: "למה את רחוקה מימני?" הוא שאל פתאם והביט בה במבט דואג ורציני
מאיה: "אני לא רחוקה..." היא אמרה בשקט
דורון: "קרה משהו?"
מאיה: "לא, באמת שלא פשוט אני... א..."
דורון: "את מה? תסבירי"
מאיה: "אני לא יודעת לאן היחסים שלנו מובילים, כאילו..."
דורון: "אנחנו בנתיים ביחד, למה כל הזמן לחשוב על העתיד? בואי נהנה מהווה"
מאיה: "אני לא רוצה שזה ייגמר, אני כמובן ם לא רוצה ללחוץ עליך אבל קשה לי ככה"
דורון: "את רוצה לעבור לגור אצלי?"
מאיה: "אני לא רוצה שתשאל אותי רק כי אתה רואה שזה מה שאני רוצה, אני רוצה שגם אתה תרצה את זה"
דורון: "אני גם רוצה את זה"
מאיה: "אתה לא באמת רוצה את זה דורון, אם היית רוצה את זה היינו מדברים על זה קודם, למה רק
אני צריכה ליזום דברים?"
דורון: "למה את חייבת לסבך הכל? אני שאלתי אותך אם את רוצה לעבור לגור אצלי ואת עושה מזה כזה
סיפור"
מאיה: "אני עושה מזה סיפור?! אני פשוט רוצה להבין מה המחוייבות שיש בנינו, מה הרצינות, מה כבר
ביקשתי?!"
דורון: "יודעת מה? עזבי, אי אפשר לדבר איתך בזמן האחרון" הוא אמר בכעס וחזר אל המחשב,
מאיה הבינה את הרמז ויצאה מהחדר פגועה.
-
הנה הוא עובר. מולי. לא אומר לי אפילו שלום. הוא חובש את הכובע הלבן שקניתי לו אז כשהיינו ביחד,
הוא מביט בי אבל ממשיך ללכת.
"דיי כבר מאמי" נטלי אמרה בשקט וליטפה את ידי
אני: "אני לא יכולה כבר, לא יכולה"
נטלי: "הוא לא שווה את זה, תביני. מה עם סער? לכי עליו, הוא אחלה"
אני: "אבל מה זה שווה? אני לא אוהבת אותו... אני עדיין אוהבת את בן" אמרתי בשקט וכל מילה ה
הכאיבה לי יותר ויותר.
נטלי: "אולי תדברי עם בן כבר וזהו?!"
אני: "על מה יש לי לדבר איתו? שכחת את ההודעה שהוא שלח לי?"
נטלי: "את יודעת מה אני חושבת?" היא שאלה לאחר דקה של שתיקה
אני: "מה?"
נטלי: "שהוא כתב לך את זה כשנועה הייתה ליידו, בטח היא לחצה עליו לכתוב את זה"
אני: "עוד יותר גרוע, זה רק מראה כמה הוא שפוט של הזונה הזאת. אוח, אני שונאת אותה! דווקא היא?!
מכל הבנות בעולם הוא חייב להיות דווקא איתה?! הרי הוא יודע כמה היא נחש, אני לא מבינה אותו"
נטלי: "גם אני לא, תאמיני לי..." היא אמרה בשקט.
אני: "אני לא יודעת מה לעשות... ומה איתך?" שאלתי אותה
נטלי: "מה איתי?"
אני: "כאילו, יש לך מישהו? את אף פעם לא מספרת כלום" חייכתי
נטלי: "כי יש לי לספר יותר מידיי"
אני: "אז זה מעניין אותי" אמרתי והיא שתקה. "את יכולה לסמוך עליי, את יודעת" הוספתי.
נטלי: "אני יודעת ו... זה פשוט מלא דברים, מה את רוצה לדעת עליי?"
אני: "הכל, על... אז כשאמרת בשיחה שדיברנו על הסמים, על איפה שגרת..."
נטלי: "קודם כלע ברנו לכאן כי ההורים שלי התגרשו, אבא שלי הלך עם כל הכסף ולא השאיר לנו פרוטה,
לא היה לנו כסף להחזיק את אותו הבית ולכן עברנו לכאן לדירה יותר קטנה וגם בגלל שאמא שלי
מצאה כאן עבודה, היא מרוויחה כאן גרושים ובגלל זה המצב כל כך חרא ויצאתי לעבוד."
אני: "ה...הבנתי" אמרתי בשקט, לא ידעתי כל כך מה להגיד במצב כזה. "אבל יש לך כל מה שאת
צריכה נכון?"
נטלי: "עכשיו כן, את יודעת, מה שאני צריכה אני קונה לעצמי, מימנה אני לא יכולה לבקש, היא ישר
מתחילה לצרוח, לצעוק ולהגיד לי כמה ילדה לא מתחשבת אני"
אני: "אבל היא צריכה לדאוג לך"
נטלי: "אין לה בקושי כסף לקנות אוכל לבית"
האמת שרציתי להציע לה עזרה אבל ידעתי שזה נשמע נורא מתנשא אז פשוט שתקתי.
אני: "ומה... מה עם הסמים?"
נטלי: "איפה שגרתי זה מן מושב כזה, מקום מאוד קטן עם בית ספר תיכון אחד, כולם תקועים בתחת
של השני, ריכולים, שמועות, זה הכי מבאס. כשהייתי בת 13 וחצי היה לי מן קטע עם מישהו בן 18
שבדיוק סיים את בית הספר שלמדתי בו, האקסית שלו גילתה על זה, היא הייתה בת 15 אז אם אני לא טועה
ופשוט הפיצה עליי שמועות מגעילות בכל בית הספר, היא וחברה שלה רבו איתי ואז... לא היה לי לאן
לברוח כל כך, בדיוק ההורים שלי רבו, זה היה שנתיים לפני שהם התגרשו ונפרדו לגמריי, לא היה לי
לאן לפנות, חברות כבר לא היו לי אז פשוט התחלתי להסתובב עם חבורה כזאת של בנים שהיו בני 17 אז,
עכשיו הם בני 20... ו... התחלנו עלשן סמים. בהתחלה זה היה חשיש, את יודעת ואז רציתי
משהו יותר חזק, הייתי מסניפה חגיגת, לוקחת כל מיני טריפים וכדורים"
אני: "וואי לא ידעתי את זה עלייך. אבל רגע, מה, בגלל כל זה הלכת והתחלת עם הסמים?"
נטלי: "כן, כי תראי, הייתי גם דיי קטנה, עוד לא בת 14, לא ידעתי איך להתמודד עם כל הדברים
ואני גם לא חושבת שזה קשור לגיל, לפעמים פשוט לא יודעים איך להתמודד עם המצב, לא מבינים כלום,
נכנסים למן דיכאון מוזר כזה... צריכים משהו כדי לשכוח - אני בחרתי בסמים"
-
השבוע עבר במהירות והנה כבר הגיע לו יום כיפור. יצא לי לחשוב הרבה על מה שנטלי סיפרה לי, היא עברה
כל כך הרבה דברים בחיים, עכשיו אני מבינה למה היא מעריכה על דבר קטן. לפעמים יוצא לי להיגעל מעצמי,
על זה שאני לא מעריכה כמעט כלום בחיים האלה, לרוב אני חושב שהכל בא בקלות.
"יאללה את מוכנה?" לירז שאלה בחיוך
אני: "כן, אוף אני כבר רעבה!" אמרתי בכעס
לירז: "נו... נשארו עוד 18 שעות"
אני: "תודה, את ממש מעודדת..." אמרתי והיא צחקה.
יצאנו מהבית והתהלכנו ברגל לכיוון המרכז, דורין ונטלי היו שם.
"אוי מה נהיית לי צדיקה היום?" שאלתי את דורין בחיוך והבתטי בה, היא לבשה חולצה חלקה לבנה וחצאית
לבנה ארוכה.
דורין: "פעם בשנה אני צדיקה" היא חייכה
נטלי: "יאללה זזנו? יש לנו מלא ללכת..."
התחלנו ללכת לכיוון הטיילת, קצת יותר מחצי שעה. כל הדרך הרגשתי כמה שבא לי סיגרייה, הייתי חייבת
את זה פשוט.
אני: "יו נשבעת לכן, עוד רגע אני עושה פרסה הבייתה והולכת לעשן"
דורין: "אוי יא מכורה, את לא יכולה להתאפק?"
אני: "לא" אמרתי כולנו צחקנו
לירז: "לא יצא לי לדבר עם עמית" היא אמרה פתאום בפרצוף עצוב
אני: "מה, לא דיברתם לפני שהתחיל הצום?"
לירז: "לא, הייתי עסוקה כל כך עם הארוחה וכבר נכנס הצום, כוסאמק"
נטלי: "ששש אסור לקלל י'א זונה" היא אמרה ושוב צחקנו
דורין: "הוא בטח יהיה עם הבנים בטיילת"
לירז: "כן אבל הטיילת ענקית, מי אמר שאני אראה אותו בכלל?"
אני: "אל תדאגי, נחפש אותו, מבטיחה" חיבקתי אותה אליי.
כשהגענו לתחילת הטיילת ראינו מאות או אולי אלפי אנשים, בעיקר בני נוער, רובם לבושים בלבן.
הכי שנאתי לראות את כל הערסים שלובשים לבן עם הכיפות של נחמן מאומן, כל השנה הם דוקרים, מקללים,
בוגדים ואז כשמגיע ראש השנה? הם הופכים להיות דוסים, צביעות שכזו.
"הנה נועה..." דורין אמרה והצביעה על חבורת בנות שישבו על אחד הספסלים.
לירז: "גם ביום כיפור היא מתלבשת כמו שרמ... נו הבנתן" היא חייכה
נועה הייתה עם הגב אלינו אבל זיהינו שזו היא, שובל ישבה שם וגם עוד 2 בנות מהשכבה שהן תמיד מסתובבות
איתן.
נטלי: "מה זה המכנס הלבן הזה? טוב שלא מבליט לה את כל התחת" היא צחקה
דורין: "מעניין למה בן לא איתה" היא אמרה ואני תקעתי בה מבט
דורין: "מצטערת..." היא עיקמה את שפתייה
אני: "זה בסדר" השפלתי את מבטי "הלוואי ולא ייצא לי להיתקל בו היום"
-
"כוסאמק אני מת לסיגרייה" בן אמר והתיישב על החומה, הוא הביט סביבו בכל האנשים הלבושים לבן.
ליאור: "מה תגיד, איפה נועה?"
בן: "אין לי מושג, היא התקשרה אליי מלא לפני שנכנס הצום, לא היה לי כח לענות לה"
ליאור: "אז תיפרד מימנה כבר וזהו"
בן: "כן, אני חושב שזה מה שאני אעשה"
עמית: "אבל לא ביום כיפור אה?" הוא חייך "לא יפה..."
בן: "אל תדאגו, עוד כמה ימים... במילא יש לי משחק עוד יומיים אני אהיה עסוק, אחריי זה מבחן
בתנ"ך, ניקח מימנה קצת חופש לחשוב על הכל"
אסף: "הנה מיטל..." הוא אמר פתאום והצביעה על חבורת הבנות שעמדו כמה מטרים מהם וצחקו.
בן מייד הביט בה, לבושה בג'ינס שמונח יפה על הגוף, טי שירט אפורה צמודה חלקה ונעלי אולסטר שחורות,
האולסטאר שהוא קנה לה.
עמית: "לירז!" הוא צעק לעבר הבנות.
-
"יההה הנה צ'וצ'י" לירז אמרה בהתלהבות ורצה אל עמית. דורין, נטלי ואני התקרבנו באיטיות,
הבטתי בבן, הוא היה ניראה כל כך טוב, הוא הביט בי והשפיל את מבטו, אני שונאת שהוא עושה את זה,
למה הוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים?
"היי" אמרתי אליו והוא פתאום חייך
בן: "היי, מה קורה?"
אני: "בסדר... איתך?"
בן: "יהיה טוב" הוא אמר בשקט
המשכנו להסתובב עד אור הבוקר, הגעתי הבייתה רק ב7 בבוקר, הייתי כל כך רעבה, כל כך צמאה,
לא יכולתי יותר. פתחתי את המקרר והוצאתי בקבוק מיים גדול וקר, שתיתי את הכל, היה לי כאב ראש מטורף
וקיוויתי שהמים יעזרו.
כבר שברתי את הצום. הרגשתי די רע בגלל העובדה הזאת שלא עמדתי בצום אבל אם כבר שברתי, אני אשבור
עד הסוף.
עליתי לחדרי והתקלחתי, כשיצאתי לבשתי מכנס קצר שחור וגופייה שחורה, התיישבתי על אדן החלון
והדלקתי לי סיגרייה. אפילו על בן כבר לא היה לי כח לחשוב, בזמן האחרון אני מתחילה להבין שהוא ואני
לא נחזור, כי עד שהייתי מוכנה לסלוח על בגידה הוא נהיה חבר שלה, אני לא מסוגלת להיות איתו אחרי דבר
כזה, עם כל האהבה שלי אליו.
כשסיימתי את הסיגרייה זרקתי אותה רחוק מהחלון וסגרתי אותו, לא רציתי להדליק את המזגן כי לא רציתי
להכעיס את אבא שלי אז פשוט נשכבתי על המיטה ועצמתי את עיניי
-
"אוף איזה באסה יום כיפור ואני לא יכול לאנוס אותך" עמית אמר וצחק
לירז: "אוי נו דיי להיות דביל" היא נשקה על שפתיו בעדינות
עמית: "אז את ישנה אצלי עכשיו נכון?"
לירז: "נו בטח, מה אני אלך עד חולון ברגל?" היא צחקה
עמית: "יאללה בואי" הוא חייך ופתח את דלת ביתו, כולם עדיין ישנו.
הם עלו בשקט לחדרו ולירז נכנסה אל השירותים.
-
כשפתחתי את עיניי ראיתי שכבר ערב, לא האמנתי שישנתי כל כך הרבה.
הפלאפון שלי צלצל, ראיתי שזו לירז ומייד עניתי
לירז: "מה קורה מאמי?"
אני: "עכשיו קמתי..." חייכתי
לירז: "איך עבר הצום בובה?"
אני: "איזה צום, איך שחזרתי הבייתה ישר שיתי בקבוק מים ועישנתי"
לירז: "חחח משוגעת" היא צחקה "את באה מחר לבית הספר נכון?"
אני: "כן, למה לא?"
לירז: "לא יודעת, טוב אז ניראה אותך מחר מאמי"
סיימנו את השיחה ואני ירדתי למטבח, הכנתי לי במהירות טוסט והתיישבתי ואכלתי מול הטלוויזיה.
-
בן יצא מהמקלחת עטוןף במגבת לבנה, הוא התיישב מול המחשב ושתה את השוקו הקר שמזג לעצמו כמה דקות לפני.
הוא ראה שיש לו הודעה חדשה מנועה
~*~*~
נועה - בוקר טוב בובי😊
~*~*~
הוא התלבט כמה שניות אם לענות לה או לא, לבסוף הוא החליט לענות
~*~*~
בן - בוקר טוב..
נועה - מה קורה?
בן - בסדר עייף מה איתך?
נועה - סבבה:] מחר יש לי פגישה בקשק לצילומים בחו"ל
בן - בהצלחה מאמי
נועה - תודה😊 מתי אתה בא אליי? אני מתגעגעת...
בן - יש לי היום אימון
נועה - אז אחרי האימון
בן - אבל אני אהיה עייף מת
נועה - נו אז מה... פליז תבוא...
בן - טוב אני אבוא נשמה
נועה- יישש😊 טוב אני יוצאת לביצפר! ביי נושיייי
בן - ביי מאמי
~*~*~
-
נטלי נכנסה לכיתה והניחה את התיק שלה על השולחן, היא מייד התקרבה אל מיטל והביאה לה נשיקה.
נטלי: "איך את?"
מיטל: "יותר טוב האמת..."
נטלי: "שמחה לשמוע" היא חייכה "אני הולכת לעשן, את באה?"
מיטל: "כן יאללה בואי"
הן יצאו מהכיתה לעבר המחששה והתיישבו על אחת החומות
הפלאפון של נטלי צלצל, היא הביטה בצג וראתה את שמו של אחד הידידים הטובים שלה מהמושב בו גרה בעבר.
נטלי: "עומר?" היא ענתה בחיוך
עומר: "מה קורה מאמי? התגעגעתי!"
נטלי: "יאו גם אני, מה איתך?"
עומר: "הכל רגיל... תקשיבי בשישי שבת הקרובים אני והחבר'ה ב"א, יש בית ריק לחבר שלי שם,
יש מצב לראות אותך נכון?" הוא שאל ונטלי השתתקה.
עומר: "נטלי, את שם?"
נטלי: "מה? אה, כן כן, בטח שאפשר"
עומר: "סבבה אז אני אדבר איתך בשישי! ביי בובה"
נטלי: "ביי מאמי"
-
נטלי הכניסה את הפלאפון לכיס שלה והביטה בריצפה
אני: "מה יש לך, מה קרה?"
נטלי: "סתם... הודיעו לי עכשיו שהחבר'ה מהמושב שגרתי בו באים לשישי שבת פה, בת"א"
אני: "באמת? וואי, מה רע בזה אבל?"
נטלי: "הם בטח ירצו לראות את הבית שלי, את השכונה שלי... מיטל, השכונה שלי כל כך מוזנחת
והם, כל אח שם יותר מליין מהשני"
אני: "מה, את דופקת להם חשבון כאילו? חפיף, אפשר לחשוב מה זה! כולה בית!"
נטלי: "לא יודעת, כאילו, את לא מכירה אותם. הם כל כך חומרניים ואז כשגרתי שם תמיד חברות היו מלוות
לי בגדים וזה, אין אני לא יכולה להסביר"
אני: "אל תדאגי מאמי, את תראי שיהיה טוב! את לא צריכה לדפוק חשבון לאף אחד ובמיוחד לא להתבייש
בבית שלך או באיפה שאת גרה"
דיבנרו עוד קצת ונכנסנו לכיתה, חילקו לנו טפסים מעודכנים של הטיול השנתי, שינו שם כמה דברים.
"בגלל שכיתות י"ב יוצאים השנה ל4 ימים באילת ושנה שעברה התבטל להם אחד הטיולים, את הטיול השנתי שלנו
אנחנו עושים ביחד איתם, חודש אחריי זה יהיה להם עוד טיול, לאילת" המורה אמרה והמשיכה לחלק את האישורים.
אני: "פאק... עם כיתות י"ב?" שאלתי את עצמי והבטתי בדף. 2 לילות, 3 ימים, עם כיתות י"ב,
עם בן. מה אני אעשה?
"מיטל?", דורין קראה אליי
אני: "אה?"
דורין: "על מה את חושבת?"
אני: "כלום... איך אני יכולה להיות איתו 3 ימים ו2 לילות?"
דורין: "אל תתייחסי אליו פשוט!"
אני: "זה קשה..."
דורין: "דיי, את חייבת לשכוח אותו"
לא עניתי לה, ידעתי שהיא צודקת, ידעתי שאני פשוט חייבת לשכוח אותו.
-
וככה עבר לו השבוע, עבר לו מהר ביותר, אני וסער מתקרבים יותר ויותר, על בן אני עדיין חושבת אבל פחות.
אני תמיד יאהב אותו, אבל אני פשוט יודעת שלא נחזור להיות ביחד לעולם, אז למה לי לסבול?
אני לא יכולה לסבול את הפרצופים של נועה, כל הזמן היא מחייכת אליי את החיוך המגעיל שלה, חיוך כזה של
'תאכלי אותה, הוא שלי'. אני שונאת אותה כל כך.
המשכתי לסדר את התיק הענקי לטיול, הכנסתי את כל החטיפים והממתקים, את בקבוקי המים הגדולים, את
הבגדים, האיפור, הנעליים, הכל.
"את לא הולכת לישון? כבר 1 בלילה, איך תקומי מחר?", אבא נכנס אל החדר
אני: "כן, אני הולכת לישון עכשיו..." אמרתי בשקט והוא יצא מהחדר. סגרתי את התיק הגדול
ושמתי אותו בצד החדר, החלפתי לבגדי שינה, כיוונתי את השעון המעורר ל6 בבוקר ונכנסתי מתחת לשמיכה.
-
"מאמי... אתה מבטיח לי שתשמור על עצמך נכון?", אנה שאלה ונשקה על שפתיו של ליאור
ליאור: "בטח, מבטיח לך יפה שלי... אני אתקשר כל הזמן"
אנה: "אוקיי" היא חייכה "נהנתי בלילה" היא חיבקה אותו
ליאור: "גם אני בובה... יאללה אני בסוף אאחר, אוהב אותך" הוא נישק אותה נשיקה ארוכה.
-
"יאו שיסתמו כבר" אמרתי בעצבים והגברתי את העוצמה של הקול באמ.פי שלי. לא סבלתי את זה שאני צריכה
לשמוע את הבנים הבהמות בכיתה שלי צורחים שירים של מפגרים ביחד עם השירים השקטים שלי. שירים שקטים
ועצובים. הנחתי את רגליי על המושב השני ונשענתי על החלון הגדול, לא יכולתי לעצום עיניים, היה לי קשה.
התחיל להתנגן לו השיר של jewel, שם השיר הוא hands. הגברתי עוד טיפה והפעם הרשתי לעצמי לעצום
את עיניי. לא היה אכפת לי שאני עם המשקפי שמש הגדולות שלי בתוך האוטובוס, כאב לי לראות איך אנשים
מביטים בי, חודרים לי לתוך הנשמה דרך העיניים. הקשבתי למילים של השיר.
If I could tell the world just one thing
It would be that we're all OK
And not to worry 'cause worry is wasteful
And useless in times like these
I won't be made useless
I won't be idle with despair
I will gather myself around my faith
For light does the darkness most fear
My hands are small, I know
But they're not yours, they are my own
But they're not yours, they are my own
And I am never broken
Poverty stole your golden shoes
It didn't steal your laughter
And heartache came to visit me
But I knew it wasn't ever after
We'll fight, not out of spite
For someone must stand up for what's right
'Cause where there's a man who has no voice
There ours shall go singing
My hands are small I know
But they're not yours, they are my own
But they're not yours, they are my own
I am never broken
In the end only kindness matters
In the end only kindness matters
I will get down on my knees, and I will pray
I will get down on my knees, and I will pray
I will get down on my knees, and I will pray
My hands are small I know
But they're not yours, they are my own
But they're not yours, they are my own
And I am never broken
My hands are small I know
But they're not yours, they are my own
But they're not yours, they are my own
And I am never broken
We are never broken
We are God's eyes
God's hands
God's mind
We are God's eyes
God's hands
God's heart
We are God's eyes
God's hands
God's eyes
We are God's hands
We are God's hands
כשפקחתי את עיניי הן היו מלאות בדמעות, ניגבתי אותן לאט לאט, שמעתי את השיר שוב, מקשיבה לכל מילה,
לכל צליל, המילים פשוט חדרו אליי, המנגינה קילפה את הלב שלי. איפה הוא עכשיו?
לירז התיישבה על ידי ופשוט חיבקה אותי, היא לא אמרה דבר לא שאלה שום דבר דבר, פשוט חיבקה אותי.
-
"וואו סוף סוף עושים עצירה!" נועה צעקה בהתרגשות וקמה ממקומה, היא הייתה הראשונה
שירדה מהאוטובוס לאחר שדחפה את כולם. "נו, את באה?!", היא קראה אל שובל שנעלמה בין כל הילדים.
"כן... וואו אני צמאה..." שובל חייכה ומשכה אחרייה את נועה אל הקיוסק.
נועה: "ראית? הוא אפילו לא אומר לי שלום" היא אמרה בזלזול והצביעה על בן שירד מהאוטובוס השני.
שובל: "אני לא מבינה למה היו צריכים לשים אותנו ואותם באותו טיול"
נועה: "כן אה? לא נורא, יהיה בסדר" היא חייכה ולגמה מבקבוק המים שקנתה הרגע.
-
"את לא יורדת מאמי?", לירז חייכה אליי
אני: "לא, אני אשאר פה" אמרתי.
לירז: "בטוח?"
אני: "כן. לא, חכי אני בעצם אצא לעשן" אמרתי בקול שקט, שתינו ירדנו ביחד מהאוטובוס.ראיתי אותו,
הוא בדיוק ישב על אחת החומות עם ליאור, הם דיברו ושתו נסטי.
"למה בכית?", לירז שאלה כשהדלקתי את הסיגריה, עמדנו בצד, רחוק מהמורים.
אני: "3 ניחושים..."
לירז: "בן?"
אני: "כן"
לירז: "אנחנו דיברנו עם זה וסיכמנו שאת ממשיכה הלאה מיטל"
אני: "כן רק חבל שהלב שלי החליט לא לשתף איתנו פעולה" אמרתי והיא חייכה חיוך מרחם כזה.
אני: "מה את רוצה, אני לא אשמה שאני אוהבת אותו, שאני לא מצליחה לשכוח אותו..."
לירז: "את חייבת, אין לך ברירה. את בעצמך אמרתם שלחזור, אתם לא תחזרו. אז מה? כל החיים
שלך תיהי ככה, תבכי ותבכי?"
אני: "לא... לא יודעת. לירז, את לא מבינה. אני מנסה לסמיין שנגיד יש לי מישהו אחר,
בואי נגיד שאני עכשיו מכירה מישהו אחר ואנחנו ביחד או משהו, סבבה?"
לירז: "נו?" היא שאלה בסקרנות ולקחה עוד שאכטה מהסיגרייה
אני: "אני... אני בחיים לא אוהב אותו כמו שאהבתי את בן... ונגיד, בחיים לא יהיה מישהו שיהיה
ככה בן בית אצלי ושאני אהיה בת בית אצלו, בחיים לא יהיה מישהו שאני אצליח להיות ליידו חופשייה
ב100 אחוז, להיות אמיתית, בלי כיסויים, להיות אני. בחיים לא יהיה מישהו שלא יגעל מימני בכלום,
שיאהב אותי יותר מהכל, שיכבד אותי כל כך... פשוט לא יהיה"
לירז: "מיטלי..." היא אמרה בשקט וליטפה את שערותיי שכיסו את הפנים, "תאמיני לי שעוד יגיע
מישהו שיכבד אותך, שתאהבו אחד את השניה, מישהו שאת תיהי חופשייה איתו, שתיהי בת בית אצלו,
מישהו שיאהב אותך בכל מצב, שלא יגעל מימך בכלום... אבל מה? נכון, אז הוא לא יאהב אותך
כמו בן כי זאת אהבה שונה וזה יהיה בן אדם אחר. אל תנסי לעולם להשוות אף אחד למישהו אחר,
כל אחד יאהב אותך בצורה שונה, בדרך שונה, יכבד אותך בדרך שלו וככה גם אצלך. את מבינה?"
אני: "כן..." אמרתי בשקט. ידעתי שהיא צודקת אבל על האהבה של בן לא רציתי לוותר
בעד שום הון שבעולם, אבל מה זה משנה עכשיו? הוא הפסיק לאהוב אותי ממזמן.
לירז: "בואי, בואי נחזור לאוטובוס" היא חיבקה אותי ומשכה אותי אחרייה.
היום הזה היה סיוט. הנסיעות היו ארוכות, כל הזמן הרגשתי שפשוט בא לי להקיא. המסלולים
היו ארוכים ומטישים, כאילו, את מי זה מעניין כל ההרים והחולות האלו, מה זה ייתן או ילמד אותי בחיים?!
כשהגענו לאכסניות הזעזעתי לדעת שזה לא לירז, נטלי, דורין ואני בחדר, אלא גם דחפו אלינו
את נועה ושובל. טוב נו, מי ירצה להיות איתן בחדר? ילדות אנוכיות ומגעילות.
"טוב, כאן התיקים שלנו, אל תתקרבו אליהם!" נועה אמרה בקול הצווחני שלה.
נטלי: "תסתמי כבר, מי ירצה להתקרב לתיק המזוהם שלך בכלל?!" היא אמרה בכעס ואני הרשתי
לעצמי לגחך.
נועה: "מזוהם? זה ג'וצי י'א טמבלית"
נטלי: "בסדר בסדר... יאללה... שששש"
נועה ושובל יצאו לחדר אוכל, אנחנו בנתיים סידרנו את הדברים שלנו.
דורין: "יאללה, הלכנו?" היא שאלה בחיוך
אני: "תלכו אני נשארת כן" אמרתי והתיישבתי על אחת המיטות
נטלי: "מה? מה פתאום, בואי לאכול"
אני: "לא בא לי, אין לי חשק ואני עייפה מכל היום הזה"
לירז: "ומה תאכלי בדיוק?!" היא הרימה את קולה
אני: "יודעות מה? תביאו לי משם איזה משהו, טוב?"
לירז: "טוב... רגע, עכשיו 8 וחצי... ב9 ורבע ככה נהיה פה, טוב?"
אני: "טוב מאמי... תודה" חייכתי אליהן. הן יצאו מהחדר ואני בנתיים החלפתי לבוקסר
אדום וטי שירט זרוקה כזאת בצבע לבן, הדלקתי את המזגן הישן בחדר ונשכבתי על המיטה,
לא היה לי כח לכלום.
פתאום דלת החדר נפתחה, הבטתי מייד לכיוון הדלת, בן עמד שם.
אתר האהבה הישראלי