ואין בעולם כמו אמא..

"נמאסססס לי כבר מהכלללל" נשמעה צרחה איומה מחדר הוריי
"נמאאאאאס לי ממך.. ובמיוחד מהילד הזהההה שבא בדיוק עכשיוו לעולםם"
זה היה קולה של אמא, כן זיהיתי את אותו קול שבירי שזעק לעזרה
מבלי להבין את המתרחש ניגשתי לאט לאט לחדר הוריי
רציתי לקחת משם את ליאור שזה עתה נולד, שמעתי אותו פורץ בבכי, שמעו
את אותה הבהלה שאמא גרמה לו..
צמרמורת איומה עברה בגופי כאשר נגלה לעייני המראה המחריד הזה
אמא ישבה על הריצפה ראשה בין שני רגלייה וידייה מחזיקות את הראש
המראה שבורה, הבשמים על הריצפה, ואבא?! עומד המום מביט בה,
מנסה להבין, עיניו היו אדומות לא היה קשה מידי להבכין שהוא בכה
וליאור, ליאור שכב בלול צורח כמשוגע, מפוחד לא מבין מה קורה סביבו ..
זה הלילה הראשון שאמא בבית מזה כמה ימים, לא ביקרתי אותה בבית חולים מסיבה
לא מבונת, פשוט אמרו לי שאני לא יכולה לבקר אותה שאני יחכה לשובה,
וכן עשיתי, סידרתי את כל הבית לכבודה וכמובן בשביל ליאור שאהבתי כל כך
מבלי שעוד ראיתי אותו.. .
אבל הכל היה שונה, מוזר כמו שלא ציפיתי ,אמא נכנסה ישר לחדר זרקה את ליאור ללול
צועקת על אבא שייקח אותו ממנה, ונשכבה על מיטתה
ועכשיו היא פורצת בצעקות ולבסוף יושבת על הריצפה במראה מחרידד אחרי שכבר כל מה שסביבה
שבור לרסיסים..
ליבי החסיר פעימה כאשר ראשה עלה כלפי מעלה ועיניה הביט בעייני,
לרגע חשבתי שזאת לא אמא שיושבת למולי,
האיפור היה מרוח, השיער היה נפוח, עייניה אדומות,
רק מלהביט בפנייה היה אפשר להבחין שהיא זועקת לעזרה, אני חושבת שהיא אפילו
לא מבינה מה קורה לה..
לא יכולתי לעמוד כך יותר, לקחתי את ליאור בידיים, אימצתי אותו בזרועתיי,
ויחד איתו יצאתי מהחדר בריצה, מסתובבת בבית הלוך וחזור, עד שהוא נרגע,
עד שהוא נרדם..
אמא כבר הייתה רדומה כששני רופאים הסתובבו הלוך חזור סביב מיטתה
"דיכאון אחרי לידה" הצהיר אחד הרופאים
עמדתי ליד אבא מנסה להבין, אך הרופא דיבר בצורה מוזרה שהייתה קשה להבנה
אבא היננן בראשו, והחזיק ראשו בין שני ידיו
עמדתי שם מביטה איך לוקחים את אמא מאמבולנס מבלי לדעת לאן,
הייתי כולה בת 13 והמראה הזה לא נשכח ממני, חששתי שלוקחים ממני את אמא לתמיד
ואכן בסופו של דבר היא ברחה מבית החולים, לא ראיתי אותה שש שנים........
=============================================
"ליאורייי תפתחחח" צעקתייייי
וכשהוא המשיך לדפדף בין ערוצי המוזיקה הבנתי שזה מיותר וקמתי לפתוח את דלת הכניסה
חשבתי שזה אבא שחזר מהעבודה, אך למולי נגלתי אישה, די מטופחת אפשר לומר יפה,
היא הביטה בי כשנייה ארוכה, מבט חודר, ואז עלה לראשי כל הסיפור כמאין סרט,
נזכרתי באותו המבט של אמא כאשר היא יישרה את ראשה לכיווני, כן, זה אותו מבט, אותם עיניים
כחולות וגדולות, רק שהפעם יש בהם שלווה..
"אאאאאאאאתתתתתתת" נשמעה צרחה מפי שהעידה על הלם
ליאור קפץ והתקדם לכיוון הדלת מביט בי..
"ילדה שליי" ירדו דמעות מעייניה
"ילד שליי" הביטה על ליאור..
הוא לא הבין ת'מתחרש אך מהר מאוד מבלי הסבר
הבין את פשר הצרחה..
לא שפטתי אותה הייתי גדולה מידי בשביל זה,
אבל איפשהו כעסתי עלייה, על כך שהיא ברחה ולא נלחמה למעניינו
"אמאא" מילמלתי
"אמאא" חזרתי על עצמי כמתקשה להאמין. .
ליאור רץ לכיוון חדרו שדמעות בעיניו
ואבא שבדיוק חזר מהעבודה הביט באמא בבהלה
"חזרת הא?!" אמר בליגלוג
"את לא מתביישת?" שאל
"תבינו אותי אני מתחננת"
"להבין מה?! שעזבת?! שלא נלחמת!?" שאלתי
"לללללהביןן מההההה?" יצא ליאור בעצבים מחדרוו
"עזזבתתת אותי שרק נולדתתתתתי
בגלל איזה דיכאון טיפשיי.. לא נלחמתת
לא גידלתתתתת אותיי..
האמא היחידה שאני מכיר זאת היא.." הוא היה כולה בן שש
וקולו העצוב שבר אותי, הוא היה בוגר לגילו
ספק אם בגלל שאמא לא הייתה לצידו או כי פשוט זה היה האופי שלו
אחרי שעה ארוכה של דיבורים , דמעות, כעסים...
אמא אימצה את כולנו לזרועתייה
החיבוק הזה שלא הרגשתי זה שנים העביר בי צמרמורת אדירה
וכן גם גם צמרמורת אחרונה, פעם אחרונה שהרגשתי אותה קרובה אליי
יום אחרי היא כבר לא הייתה,
יום אחרי עמדו מול האבן הענקית שהיא הייתה בתוכה,
בוכים מתייאשים...
"היא רק חזרה, וכבר הלכה" מילמלתי
"רק חזרה ושוב נעלמה" הוסיף ליאור
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" נשמעה צרחה איומה מאבא,
צרחה שהייתה חבוייה בו כבר כמה שנים,
צרחה שהייתה צריכה לצאת כבר אז, לפני שש שנים
צרחה שצימררה את כולנו
והבכי, קולות הבכי
זה מה שבעיקר אני זוכרת..