נפרדנו.

לא יודעת, אולי אני כותבת כדי להשתחרר מהכל.
תשעה חודשים הייתי עם הבנאדם הזה. תשעה חודשים.
ובתקופה הזו כאבנו יחד, רבנו, אבל בעיקר אהבנו.
ואת האהבה שאני הרגשתי אילו אף אחד לעולם לא יוכל לתאר.
כי זה בלתי אפשרי.
הוא לימד אותי מהי אהבה אמיתית, כנה, טהורה.
הוא לימד אותי, איך שאפשר לעשות הכל, עם קצת אהבה.עם קצת אמונה.
הוא לימד אותי להגיד "אני אוהבת אותך" ולהרגיש שהמילים לא מספיקות.
והוא הבנאדם הכי מדהים שקיים.
והייתי לנו את האהבה הכי מדהימה שקיימת.
האידילית, המושלמת.
לצידו, האושר היה אינסופי.
ורק לדעת, שהנה הם שם בשבילי, נתן לי להיות הכי בטוחה בעולם.
להשען עליו, לחבק אותו, לקבל את החיבוקים האלה ממנו, כל הדברים הקטנים האלה
בסופו של דבר הכי משמעותיים, כי הם אלו שמרכיבים דבר כל כך גדול כמו האהבה שהייתה לנו.
והיינו כמו כל זוג מסנוור, מאוהב, חשבנו שזה יהיה נצח.
אבל הסטירה הזאת שקיבלתי מהמציאות עזרה לי להבין
שנצח לא קיים.
הקשר לא היה כמו בהתחלה, נאלצתי לסיים את זה, הוא זלזל.
בשיחה היו צעקות, האשמות, היה סיום הכי מגעיל בעולם.
אחרי השיחה, ישבתי על הרצפה, בכיתי, משכתי בשיער שלי והתחרטתי. מה עשיתי?
ואז.. עשיתי את הדבר הכי נכון בעולם.
התקשרתי אילו שוב ואמרתי לו ככה "הקשר הזה
לא היה סתם קשר, הקשר הזה הייתי האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים.
נתתי 110% מעצמי בקשר הזה.
ואי אפשר לסיים דבר כמו שהיה לנו ככה. בוא אליי נפרד כמו בני אדם"
והצעד הזה היה כל כך נכון, הרגשתי כל כל טוב עם עצמי אח"כ.
לא ניתקנו. דיברנו שלוש וחצי שעות על כמה שאהבנו,
ועל כל הקשר המדהים הזה. שלוש וחצי שעות.
ואתם יודעים מה? אני מאחלת לכולם לסיים את זה יפה כמו שאנחנו סיימנו
ועם כל הכאב וזה שהלב שלי נקרע עכשיו, ועם כל הדמעות
שנופלות על המקלדת הזו ברגע זה, לא הייתה אפשרות אחרת.
וזה הדבר הכי טוב לשנינו.
כל כך כואב, אבל כל כך נכון.
אבל, זהו.
אני אומרת תודה לאלוהים שבכלל נתן לי להכיר אותו. שהציב אותו בדרך שלי.

אני יודעת שחפרתי,
ושאף אחד לא יקרא את זה
אבל עשה לי טוב להוציא הכל. להעלות את כל זה על כתב.
אז תודה שבכלל יש את הפורום הזה במה חופשית, לתת לי במה לומר מה שאני מרגישה.
ותודה למי שבאמת קרא הכל.