"אם עד עכשיו נלחמתי, הגיע הזמן שלי לוותר" סיננתי לכיוונו
"מה?! אני לא מבין"
"אני חולה, ולא זה לא עוד שפעת, לכן התייאשתי, וויתרתי, יצאתי מהמשחק הזה
שעד עכשיו שיחקנו.. אבל חשוב לי שתדע שאני אוהבת אותך! חשוב לי שתזכור את זה גם אם תשמע את זה בפעם
האחרונה.. אני פשוט אוהבת אותך" הסברתי את עצמי
הוא הביט בי כמה שניות ומצאתי עצמי עטופה בתוך זרועתיו, שוכחת מהכל, ומתמכרת,
לריח, לתחושות, להרגשות,
מרגישה מאוהבת, נאהבת..
הדמעות החלו יורדות בזו אחר זו, משחררות אותי מהמעוקה ומהסבל שחשתי עד כה
התמכרתי לשקט, לריח,
לאהבה, לתקווה...
"גמני אוהב אותך, אני מצטער על הכל.. על כל מה שסבלת בגללי" הוא לחש אל תוך אוזניי
=================================================
ומאז החלו כל הרגעים המדהימים, אני והיא היינו יחד ומאושרים,
את אותו יום איני מצליח למחוק מזכרוני, זה עובר כמו סרט שאנחנו נבחרנו להיות בו השחקנים הראשיים,
אבל לא, זה החיים האמיתיים, החיים שנכתבו בשבילי, בשבילה, החיים הכל כך לא הוגנים,
טלנובלה שלא נכתבה כראוי, ועכשיו אני פה שבוי למשחק, ומחפש את פניי המלאך..
לא ידענו מתי יגיע הרגע, לא ידענו מתי הכל ייגמר..
ביום אחד בהיר השמש הפכה לשחורה, היום הפך לילה
באותו יום, מצאתי עצמי עומד מול אבד קטנה המפרידה אותי מהילדה שגרמה לי להרגיש מזה אהבה
אימצתי את האבן לזרועתיי כאילו מנסה לגעת באופיר, מדמיין אותי לצידי, כאילו היא זאת שבזרועתיי
ולא האבן, ששנאתי עד בלי די..
מאז הבנתי שהכל נעשה מאוחר מיידי,
וויתרתי על אהבת חיי בשביל החברים,
הפסדתי את הרגעים הכי יפים,
ובחודש הקצר הזה חוותי כל כך הרבה,
התחרטתי, שנאתי את עצמי,
רציתי להחזיר את הגלגל לאחור
אך הרי מה שהיה לא ישוב גם אם אני מצטער על הכל..
אותו יום אוור, הותיר אותי לבדי,
ולקח לי את חיי,
אומנם אני נושם, הולך ומדבר,
אבל הנשמה כבר איננה, אופיר לקחה אותה איתה
ואני?! אני לא רוצה עוד לדעת מהי אהבה..





