שלום לכולכם!
לכל הקוראים שבאמת רוצים לקרוא את הסיפור ולאלה שרק יהנו ממנו..
אני מקווה שתהנו.. אני מקווה שתפנימו..
הסיפור הזה הוא בערך על החיים שלי... סיפור האהבה שלי וההיתבגרות שלי..
השמות פה יהיו שונים מבמציאות, חלקם!
מקווה שתאהבו אותו..
ואני באמת מצפה להמון תגובות מכולם!!
מי שקרא את הסיפורים הקודמים שלי בטח יודע כמובן כמה התגובות חשובות לי... 😊
קריאה מהנה!!!
ושיהיה לי בהצלחה.. 😁
-------
כמו בכל יום, כמו אחרי כל שקיעה.. אני יושבת וכותבת ביומני את מה שאני מרגישה.
אני כותבת מה הלך.. מה הולך.. מה שכואב לי.. מה שמשמח אותי..
אני שוב סומכת על דבר אחד... על היומן שלי, והחיים שלי.. סופה!
שואלים מי זאת סופה? אני יכיר לכם אותה, מה הבעיה..?
סופה היא החברה מספר אחת.. כל דבר, ואפילו הקטן ביותר היא יודעת.. תוך שנייה.
היא מכירה אותי כמו אמא שלי..
והיא חשובה לי.. כמו העיניים שלי..
היא בשיכבה שלי..שתינו בכיתה ט'.
יש לה שיער חום לא ארוך ולא קצר, פוני, ויש לה גוף מעלף... סקסי ומעוצב!
אני אוהבת אותה.. אוהבת ברמות שאי אפילו לא מבינה.
אז שנתחיל?
זה היה יום שני ה-22 במאי 2006..
הגעתי מבית הספר, וישבתי בחדר היפה שלי..
כמו בכל פעם, המחשבות עליו עולות.. וכמו שאני מכירה את עצמי.. הן גם ככה נישארות..
אז כמו שאמרתי.. ישבתי עם עצמי.. ופתחתי את יומני.
תמיד שהוא ניפתח, כל התיסכול שלי יוצא החוצה..
כל הדברים שקוראים לי במהלך כל הזמן...
ואם תשימו לב לדבר אחד.. בכל יום אני מזכירה את שמו..
ניזכרת בו.. היומן-עליו!
-גל- קוראים לו.
כך התחלתי לכתוב.. המילים זרמו מפי..ונירשמו מעצם על הדף הורוד.
~~
אני כותבת את המכתב הזה כי פשוט נימאס לי..
כי אני חייבת לומר את הדברים שיושבים בליבי..
כי אני חייבת לדבר, חייבת להיפתח.. חייבת לך הסברים ואולי בכלל לא...
אבל אני רוצה לתת לך את ההסברים, רוצה לספר לך דברים, רוצה אותך גל.. כן כן.. רק אותך..
אבל למה? למה אתה כל כך קשה.. למה אתה משחק.. ואולי בכלל לא?
למה אני מתביישת בכלל לומר שאני אוהבת אותך? כאילו שאני לא טובה כמו כולן..
איפה הביטחון שלי? למה לקחת אותו ממני?
דיי! זהו נישבר לי!!!!!!! אני מיואשת... אני לא מפסיקה לחשוב עלייך... אני רק חושבת וחושבת..
כל פעימה, כל נשימה.. כל דקה ושעה מוקדשות לך...
כל נשימה זה עוד מחשבה...
ואתה לא יוצא ממני... אני רוצה אותך שלי.. ולאן נעלמת לי?
למה אתה לא איתי?!
למה אני נלחמת עלייך בכלל? למה אתה לא איתי ודיי?
כבר שאלתי אותך.. כבר צעקתי עלייך.. כבר אמרתי לך שהגיל זה רק מספר והכיתה זה רק אות!!
למה אתה לא מתבגר בעצמך? אני מתבגרת כל הזמן רק בגללך..
3 שנים זה לא הרבה... בשבילי זה אפילו מעט... מעט לעומת האהבה שלי אלייך..
אני כותבת את המכתב הזה ובוכה.. בוכה עלייך.. בוכה בגללך...
ואין לך לב? אתה לא תבוא ותחבק אותי עכשיו.. לא תתקשר?
בעצם זה בכלל מחשבה? אני יודעת את התשובה..
אתה תקרא את המכתב ותקפל אותו יפה כמו שהוא היה בהתחלה..
תשים אותו על השידה או באיזה מגירה תקועה..
כי לא אכפת לךך.. כי אני בכלל לא שווה לידך, נכון?!
כי נימאס לי ממך!!! כי אני כבר לא יודעת מה אני מרגישה בגללך......
ואתה מבלבל אותי.. רוצה שאני יבוא אלייך.. רוצה שאני יתלווה אלייך..
אחר כך שוכח אותי.. לא מתקשר לא מודיע לא מתעניין..
אתה משגע אותי ואני בכלל לא מבינה אותך..
אני רק מחכה לך.... לאיזה צלצול..
אבל לפחות תגיד לי. . לא.. לפחות תגיד לי. . כן.. רק תגיד משהו..
אתה יודע מה אני מרגישה עכשיו?
כמו לב בודד.. כמו כלב נודד... מחפשת אחרי ליבך..
שאולי שמור לה? שאולי עוד חושב עליה ובוכה עליה?
על ההיא.. גל, זה באמת ככה?!
עזוב יומן, אני מתוסכלת.. אני כל היום עליו חושבת..
אני אוהבת אותו...
ונכון שזה ניראה כאילו כתבתי את זה בשבילו?
אבל זה בשבילך..
תבין אתה את העיניין.. את מה שאני מרגישה במדוייק, הוא בחיים לא ידע!
טוב לדעת שיש משהו שבאמת גורם לי לסמוך עליו בעולם הזה.
וזה אתה, יומן אהוב שלי!!
שיהיה לך יום טוב..
ואני מצטערת אם אתה הולך להיחנק מעט בארון..
אני ישאיר אותו עם טיפה אור..
אוהבת אותך!
ביי.
~~
סגרתי את היומן ובאמת הנחתי אותו בתוך ארונית העץ שליד מיטתי.
השארתי את הדלת מעט פתוחה, כך היה מעט אור.
חייכתי לעצמי, והלכתי מרוקנת מעט ממחשבות למחשב.
שם חיכתה לי הודעה..
-------
פה הפרק הראשון ניגמר!!
מחכים לפרק הבא, אהבתם???.
אני שמחה!
מחר פרק הבא!!
אוהבת אותכם..
ומצפה לתגובות, אה?!
סתיוו'ש 😊





