"לך שכל כך אהבתי, שאני כל כך אוהב..
אני כותב לך ברגעים הכי קשים שאני עובר, ולשם שינוי זה לא בגלל הקשר שלנו, לא בגללך ולא בגלל כל מה שעברנו, אני כותב לך כי אני מרגיש שאיני מסוגל עוד להישאר פה קרוב, איני מסוגל ואיני יכול..
ברגע שתקראי את המכתב הזה אני יהיה כה רחוק וזה יהיה מיותר לבכות, גרמתי לך סבל כה רב,
ובמקום להתמודד אם זה אני פשוט בורח, כן אני בורח ממה שאני מרגיש, אני בורח ממך,
אני בורח למקום אחר, שישכיח ממני אותך, ואת כל מה שגרמתי לך..
אני הולך רק כדי לא להמשיך ולפגוע בך...
ואולי בעצם כדי לא לפגוע בעצמי, ולהתחיל משהו חדש, משהו אמיתי,
אז על מי אני משקר!?
אני הולך כי פשוט טעיתי, ולא טוב לי,
באותו לילה שרבנו הייתי אם מישי אחרת,
אותו לילה שינה את כל חיי, ועכשיו יש לי משהו חדש להתמודד איתו,
הריון- אישה- וילד או ילדה
משהו שתמיד רציתי שיהיה משותף לי ולך, המשפחה שחשתי שנבנו יחד,
התקווה, השמחה, אני ואת משפחה ואהבה,
אני אמור להרגיש מאושר הרי ילד זה לא סתם ולכן אני עוזב,
כי אני לא יהיה מסוגל להתמודד איתך, אני כל כך אוהב אותך,
ומצד שני הילד שהיא נושאת ברחמה לא אשם, לא אשם בטעות שלי,
אני רוצה שהוא יגדל ליד אב, יהיה מאושר, לא כמוני..
תזכרי שאני אוהב אותך,
את המלאך שלי ואת זאת שנותנת לי את הכח להמשיך.."
זה הדבר האחרון שנשאר לי ממנה,
אותו מכתב ארור שאז שלחתי,
חצי שעה אחרי שהבאתי לה אותו כבר התחרטתי ,
חזרתי וכל מה שראיתי זה מזוודה זרוקה על המיטה
ואותה עטופה בשמיכה לבנה.....





