אבא...
כמה מוזר לכתוב ת'מילה הזאת על דף, כמה מוזר להגיד אותה..
ואולי אפילו לא מגיע לך שאני אקרא לך כך, הרי זה מילה שמסמלת כה הרבה
ואתה בשבילי מעולם לא סימלת דבר, אני נושאת את השם משפחה שלך,
זה בעצם הדבר היחידי שיש לי והוא שייך לך , ואפילו אותו נשבעתי שאני יוציא מחיי כשאני יגיע לגיל המתאים
הרי לשאת שם משפחה של מישהו זה להיות שייך לו,
ואני!? אני לא שייכת אלייך באף צורה.
ואולי בעצם אני מי שאני בגללך , הרי התשנתי כל כך מאותו לילה שעזבת, הייתי רק ילדה,
ובאותו רגע בעצם אבדתי את כל השמחת חיים שהייתה לי, הותרת אותי מפוחדת,
כן עד היום אני עוד מפחדת, אני מתרחקת מכל גבר, ואתה יודע למה?! כי אני מפחדת שהוא יעזוב אותי
כמו שאתה עזבת, אני מפחדת שהוא ינטוש אותי כמו שאתה את אמא נטשת..
הכל בגללך..
לפעמים אני יושבת וחושבת ומנסה למצוא משהו טוב שהשארת, אתה יודע אני לא מוצאת דבר,
רק נזכרת בעבר..
איך שראיתי את אמא בוכה, איך שהיא פתאום נהייתה כל כך שבורה..
ועכשיו אני, אני זאת שמטפלת בבכל, כי אמא כבר עזבה,
אני לבד, אין בחיי אהבה,
והכל בגללך, כן אבא הכל בגללך..
ולמה עדיין כואב לי כשאני נזכרת בך?!
הרי נשבעתי שאני שונאת אותך..
והדמעות!? למה הן עדיין יורדות?!
פעם בכלל חשבת עליי?! מה אני!? איך אני?!
האם אתה מתגעגע אליי?!..
ואולי אם הכל היה אחרת, לא הייתי מאשימה אותך,
אבל הכל בגללך,
כל הפחד, כל הדמעות, כל השינוי הזה
נוצר בגללך,
אתה לא האבא שביקשתי, אתה לא האבא שחשבתי,
אתה בכלל לא אבא , וזה מה שבעצם שובר אותי..
רק תזכור..
הכל בגללך..!





