לעזוב או להשאר, היא הייתה אמורה להחליט.
לברוח מכל הרוע ולצאת לחופשי? או להשאר ולסבול?
היא ידעה שלברוח יהיה מעשה קיצוני לעשות, אבל כל פעם שהיא ניסתה לצבוע את העולם בוורוד, ירד גשם עוד לפניי שהצבע התייבש.. ושטף את כל מאמציה. משהו בתוכה גרם לה לעצור. לחכות קצת.
בשביל מה לחכות? אולי לכאב הבא שיתקוף אותה, וירהא לה לפרוש כנף.לא היה צורך בהמתנה רבה,והיא עזבה.
רצה כל עוד רוחה בה, היא אינה שמה לב לאן רגליה מובילות אותה, צעדיה הדהדו באוזניה והרוח היכתה בחוזקה על פניה ואז מעדה והשתטחה על האדמה הרטובה. לא הבינה היכן היא נמצאת ומה עלול לקרות לה אילו תמשיך במסע.
הרימה את ראשה שהיה כבד באותו זמן, הסתכלה מסביב, היה חשוך, הבינה שכבר מאוחר. ראתה עצים, והבחינה בשביל, פנתה לכיוונו והחלה להתהלך בו. הגבירה את קצב הליכתה, שמעה רעשים מסביב והבינה שהיא לא היחידה כאן, יכול להיות שיש פה חיות מסוכנות,חשבה. אך זה לא היה באמת משנה לה, וניסתה להתעלם.
הגיעה למקום מואר, שבודאי אנשים גרים בסביבה.
ראתה ספסל שהיה מכוסה בעלים יבשים. עליי לנוח, מחר תזרח השמש מחדש ואמשיך במסעי. הירהרה.
נשכבה על הספסל, והתהפכה על גבה.
השמיים היו מלאי כוכבים, היא אהבה להסתכל על השמיים, ואף אימצה כוכב משלה.
והעיניים נעצמו מבלי ששמה לב, נרדמה.
זה מן סיפור קצר בעל כ-2-4 פרקים, אם אהבתם תגיבו ואני אמשיך.





