"נו בוווא..!, אני אאחר בגללך.." צעקתי על טל,ידיד שלי, שהחליט ללכת דווקא עכשיו כמו צב..
"מה את מתרגשת!? כולה עוד אירוע מטומטם" הוא אמר והעיף את שערו הבלונדיני לאחור..
"בשבילי הוא לא כל כך מטומטם.. ואם אין לך חשק לבוא..
אתה מוזמן להסתובב אחורה, ולעוף לי מהעיניים!" צעקתי עליו..
"טוב.. תירגעי מאמי.. תירגעי.. מה נסגר איתך היום!?"
"אתה לא מבין שהוא מופיע?! כל כך הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה,
לראות אותו.. לראות אותו על הבמה.." השבתי, והגברתי את קצב הליכתי..
"נו! אני לא עומד בקצב!" טל קיטר וניסה למהר גם כן..
"..ובכלל מה אכפת לך ממנו,אה?! ממילא הוא לא שם עלייך..
כבר שנה שאתם לא מדברים ולא כלום" זרק הערה עוקצנית, שגרמה לי לעקיצה בלב..
"לא מדברים..אבל זה לא אומר שהוא לא נמצא לי בלב 24 שעות ביממה"
"זאת כבר הטיפשות שלך דקל" הוא ענה.. והתעצבנתי.. בעיקר בגלל שהוא צדק..
"אולי תשני את דעתך, ונחזור אליך הביתה או משהו..?
את סתם מכאיבה לעצמך.." הוא ניסה לשכנע אותי..
"אין מצב טל! אני הולכת לשם.. אני חייבת לראות אותו..
חייבת! ובכלל תמיד הבטחתי לו שלטקס סיום שנה שהוא ינחה,
אני יגיע, גם אם נהיה ביחד וגם אם לא" אמרתי לו,
וניסיתי לשכנע את עצמי שנוכחות באירוע הזה תהיה אך ורק לטובתי..
"את משגעת אותי עם ההעקשנות שלך.. נו טוב..
בואי נמהר שלא נאחר בסוף!" הוא השיב, חייכתי אליו.. ומיהרנו לאזור..
אחרי דקות ספורות, נכנסנו להיכל שהיה הומה באנשים,
היה רעש נורא במקום.. ובקושי היה אפשר למצוא מושב פנוי..
"הנה כאן!" צעק לי טל מהקצה השני של ההיכל, והצביע על שני מקומות פנויים..
"בדיוק באמצע.. מעולה" אמרתי לעצמי, ומיהרתי לשם..
האירוע התחיל, התאורה האירה על טל שעמד בדיוק במרכז הבמה,
עם מספר כרטיסיות בידו על מנת להנחות את הערב כראוי..
"איך התגעגעתי.." לחשתי.. וטל הסתכל עליי ולא הגיב..
התבוננתי במתן, וכל כך רציתי להחזיר את הזמן לאחור..
לתקופה שהיינו ביחד.. שהיה לנו טוב..
שהוא היה מחזר אחריי, ואני הייתי מתפנקת בין זרועותיו..
כאב לי לראות אותו כל כך רחוק ממני, ולא רחוק רק במובן הפיזי.. אלא רחוק בכלל..
שום דבר לא נשאר אותו הדבר, הכל השתנה מאז שנפרדנו..
אצלי הגעגועים לא פסקו, רק התגברו מפעם לפעם..
ואצלו..? אצלו אני כבר לא יודעת מה מתרחש בתוך הלב..
צפיתי לאורך הערב בטל ..
שזרק פה ושם מספר משפטים מקשרים בין המחזות והשירים השונים שהועלו על הבמה..
"ולבסוף קהל נכבד.." הוא אמר, והקהל השתתק..
"אני מעוניין, ברשותכם כמובן, להקדיש שיר לאחת שנמצאת פה בקהל..
אחת שנגעה לי עמוק עמוק בתוך הלב.. לך- דקל.." הוא המשיך..
ונשימתי עצרה לרגע..
"לי?!" שאלתי את טל בהתלהבות..
"כן לך טיפשונת!.. מסתבר גם שהמפגר הזה לא שכח אותך..
שני מפגרים אתם.. באלוהים!" הוא אמר לי..
ואני הייתי בעולם אחר.. חייכתי לעצמי כמו ילדה מפגרת,
בעוד שמצלמות בית הספר לא הפסיקו לצלם אותי..
על הבמה הופיעה להקת בית הספר עם השיר "נשקי אותי" של סיוון שביט..
השיר שלנו.. שלי ושל מתן..
הוא ירד מהבמה ועלה לכיוון המושב שלי..
"אז באת?" הוא שאל..
"בטח שבאתי.. הרי הבטחתי לך, לא?" אמרתי לו.. הוא חייך..
ונישק אותי..
חחח.. נחמד, לא ..!?!
מקווה שאהבתם בכל אופן (:
לאב יו, לירן .





