"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא" צעקתי אחרי שחזרתי מהלוויה
"אני אוהבת אותך כל כך אוהבתת" המשכתי לצעוק, המשכתי, עד שאיכשהו השתחררתי
נועם תפסה ביידי חזק, מנסה להרגיע אותי, ואולי אף נאחזת בי
"את חייבת להמשיך" לחשה לתוך אוזניי
"אין בי כח.. נועם כל כך אהבתי אותו, למה?!" שאלתי מצפה לתשובה
הכל קרה כל כך מהר,
ועכשיו אני פה לבד, כולם מצפים שאדע לאן להמשיך,
שאקום על הרגליים ושלא אתייאש,
אבל לקחו לי אותו, את האדם שהחזיק אותי עומדת, את האדם שגרם לחיוך לעלות גם ברגעים שהרגשתי שאני נשברת,
ועכשיו, לא נותר פה אף אחד שישאיר אותי עומדת, או אולי שיגרום לחיוך לעלות, כי כן, אני נשברת
"ואם את שומעת,
אז תדעי שאני אוהב
אני שלך, ואת שלי
ונשבע- שככה זה יישאר"
מילמלתי את מילותיו של ליאור, את אותם מילים שאמר לי, אז בשקיעה,
ידו עטפה את יידי,
השקט שרר פתאום, הכל היה כל כך מוזר
המבוכה, ואהבה מצד שנינו שהייתה כל כך ברורה,
ובלי הקדמה, ובלי שום הסבר
התנשקנו והעלמנו את הכאב...
"אני הולכת, אין לי מה להישאר" אמרתי לנועם
"את לא הולכת את שומעת?! כולנו זקוקים לך פה!" הרימה מעט את קולה
"נועםם!! הפניימיה הזאת לא אותו דבר בלי ליאור,
יש פה יותר מידי זיכרונות, אני לא מסוגלת"
"בשבילי" החלה להישבר
הדמעות החלו לרדת בזה אחר זה..
הלילה ירד, אספתי את כל בגדיי
הולכת לבדי בלילה הקריר
מביטה לאחור, נזכרת בכל
מה שהשארתי שם, בתקווה שהכאב יעבור
כל החברים, כל החברות,
ובעיקר את כל הזיכרונותת
"אניי באההההההה איתךך" שמעתי את קולה של נועם שרצה אחריי
"לא את לא" מיהרתי להשיב





