הרוח הקרירה פיזרה את שערה הארוך, השחור והגלי של רעות. שערותיה התפתלו והסתבכו על פרצופה. היא נתנה לרוח לקרר את אוזניה במרץ, ולא עשתה שום מאמץ כדי לחמם אותם.
עיניה הביטו על גל במין עצב מסוים, הן עקבו אחריו גם כשנכנסה למונית שיעודה היה להגיע לחיפה, רחוק מימנו.
המבט שלו לא היה מלא חרטה או עצב שהיא עוזבת. היו בו מין מבטי ייאוש ועייפות שהיו זרים לה. זה גרם לה לתהות אם הוא חושב על כמה שהוא רוצה שתלך כבר.
היא לא רצתה ללכת. נאבקת בדמעות שאיימו לפרוץ על עיניה. הייתה לה מין הרגשה נוראית שכזאת, הרגשה שלא רצתה להרגיש, שכשתלך ותהיה רחוקה מימנו לא תשוב לראותו לעולם.
המחשבה הזאת ליוותה אותה במשך כל אותו סוף השבוע כשביקרה אצלו. ליבה דפק במרוצה כשראתה שפניו אדישות וחסרות כל מבט חם ואוהב. היא חששה כל רגע שהוא יגיד לה שהוא לא רוצה לראותה שוב לעולם. שהיא סתם מפריעה לו. ושהחיים שלו עדיפים בלעדיה.
היה לה כל כך הרבה רגשות שהציפו אותה, את ליבה, ואף את מוחה. רגשות שכל כך רצתה לבטא בפניו. רגשות שרק ציפו לרגע המתאים שבו הוא ירשה לה.
קול צפירתו של נהג המונית הפראי העיר אותה מלהביט עליו כמו מישהו המביט על יצירת אומנות. גל רק נתן לה חיבוק מהיר,כמעט ללא התייחסות, אפילו פחות מחיבוק של ידידה, ואז מיהר להרים את התיק הגדול שלה אל תא המטען המונית.
"להתראות, יקירי." היא שלחה לו חיוך מלא בחום. הוא, לעומתה, הביט עליה בקרירות, כאילו דחה את אותו החום שהיא שידרה לו.
"ביי" הוא אמר בשקט וסגר את דלת המונית, משאיר אותה שם. אפילו לא אמר להתראות, כאילו לא יראה אותה יותר.
המונית החלה לנסוע. היא פתחה את החלון ונתנה לרוח להיכנס, לפזר ולסבך את שערותיה העבות והשחורות. היא הביטה על גל עד שנראה קטן יותר ויותר ולבסוף- נעלם כליל.
"גברת," העיר נהג המונית. "את חירשת או מה?! אמרתי שתסגרי את החלון"
"סליחה" היא לחשה ומיהרה לסגור את החלון במהירות. מבט מבויש נסך על פרצופה, והיא הסתגרה בתוך עצמה.
רעות הביטה בחלון על הנוף היפיפייה של ארץ מולדתה. היא ציירה בעיניה כל הר, כל דשא ירוק שבצבץ מאחורי שיח ענקי, כל פיסת עב לבנבן שהסתיר את השמיים הכחלחלים.
שלל הצבעים הסתחרר בעיניה וניסה לגרום לה להתעודד, ללא הועיל.
כל מה שהיא חשבה זה על גל. על העיניים שלו, על החיוך שלו, על הדברים שהוא אוהב. היה בינם כל כך הרבה דברים משותפים שמשכו אותה אליו עוד מבלי לראות אותו.
שיחה אחת בטלפון הייתה בשבילה עולם ומלואו. והיא רצתה להדחיק את המחשבה שהיא אוהבת אותו.
"אני לא אוהבת אותו" היא אמרה שוב ושוב לחברתה ובעיקר לעצמה.
"טוב בסדר את לא אוהבת" גלגלה זאת בעיניה כלא מאמינה.
והפרפורים היו אצלה בבטן ולא נתנו לה מנוח, היא רק חיה בספק של אי ידיעה, סימן שאלה גדול אפף אותה. הרגשות היו מעורבבים וגרמו לה לאי תאבון.
ועכשיו, אחרי האדישות בעיניו, היא לא ידעה כבר מה לחשוב. היא כל כך רצתה להגיד לו את כל מה שהיא מרגישה, לגרום לו להבין את זה למרות שניחש כבר לבדו, אבל היא חיה בעולם סגור, במין בועה, שלא נתנה לה אפשרות. היא ידעה שזה חסר סיכוי. כמעט כלום.
הרי הוא לא אמר להתראות.
תגיבו לי זה חשוב לייי
מור'צי 😊
מור'צי......
כרגיל..
את כותבת מדהים!!!!!!
מ=ה=מ=ם!!!!
ממש ממש אהבתי...
אני פשוטט אוהבת סיפורים שהם לא ממש מובנים כאלה..
ואת פשוט רושמת את זה בדרךך מיוחד..
בדרך מ~ד~ה~י~מ~ה!!!
ברבי
טניושש: טניוששש תודה על התגובה בובההה לפ יווו
bar_y: ברוששששששש תודה על התגובה יפתיי שמחה
שאהבתת אגב מה לא מובן חח אני יסביר לך😊
לפ יוו
מור'צי 😊
איזה מגעיל 😢 כיאלו גל חח
הסיפור פשוט מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם
מיכלוש_השווה: ככההה הוא ממש מגעיללל אבל יש כאילוו
תודה על התגובהה מיכלושששש לפ יוו
מור'צי 😊
מיכלוש_השווה:גם אני אותך מושלמתתתתתתתתתתתתתת😊
מור'צי 😊
מאמי את כותבת פשוט מ==ו==ש==ל==ם...
אהבתי רצחחח
😊תמשיכי לכתוב מתוקה
אמרתי לך כבר שאני אוהבת את הכתיבה שלך?
אם לא אז:
אני אוהבת את הכתיבה שלך !
ואאאי מוררררי!
הכתיבה שלך מדהיממה אותי כל פעם מחדש!
אין את הכי מוכשרתת בעולם!!
אוהבתתוך יפפה שללי!
saapiir:תודה על התגובה מתוקה
שמחה שאהבתתתתת ואני ימשיךך תודה שוב😊
DarK AnGeL 88: לודההה תודה על התגובה בובההה
שמחה שאהבת 😛 חעחעחעחח יום טופפפ
אנונימית: תודה על התגובה מאמיי...מואה!
NאNי-מNיאNי: מרינושששש תודה על התגובה יפתייי אוהבת מוצוו!!
-=-2תאל!ש-=-: בתושששששש קטנה שליי!! תודה על התגובה בובההה
גם לך לא חסר בכללל😊 תודה שובבבב מואההה ענקיתתת!!
מור'צי 😊
אתר האהבה הישראלי