חיוך קל וחיבוק שמלווה לשלום,
מגפיים חומות עד הברך וג'ינס מחוספס.
נראתה לי האישה רגילה עם פנים בטוחות ושמחות
אולי בתוכה יש עצב וכאב המחפש לצאת החוצה,
אבל אותו החיוך מסתיר את צילה.
כמו שעיניה משדרות חוזקה, לקחה את מעילה עם התיק על כתפה
וברגע שפנתה אל דלת היציאה חזרה שוב בן רגע לעולמה.
עולם הרוגע והיופי או החוסר והקושי?
אולי היא משחקת בצללים ומחזיקה את ראשה גבוה.
גבוהה היא וחזקה. קולה קליל ומרגיע
נכנסה למעלית והסתכלה על המראה,
שרה לה שיר או זמזמה לעצמה סוד?
רק היא יודעת מהו. מה חבוי בקופסא חוץ מיופייה.
עדין עורה, לח כקרם. דבש נוזל לא מעז להידבק לרגליה.
בשלב זה היא פנתה לדרכה,
ימינה או שמאלה זאת השאלה?
פנתה ימינה כי ידה זוהי שכותבת
וחושבת על מיטה חמימה עם פוך מחמם,
וילון לבן התלוי על חלונה וטלוויזיה ששכחה לכבות.
עם צרור מפתחות פותחת את הדלת
את מפתח החיים מחפשת.





