לא יודעעת מה איתככן
אבל הרושם שאני קקיבלתי הוא שאין לה ככוח לסיפור הזזה .
לא שחר, ממש לא.
היא פשוט לומדת לבגרות בהיסטוריה.
תיכנסו לסיפור השני שלה ,"רק ידידים", ותראו..
תבינו גם אותה...
אז שתבוא תכתוב גם פה שיש לה בגרות
אני לא קוראת ת'סיפור ההוא , שתגיד גם כאן
בכל אופןןןןןןן
אם את רואה את זה תמשיכי בבקשה.
אני יודעת שהיא לומדדת .
אבל תראה כמה המשכים שמה
וכמה המשכים פפה .
אבווש
בהצלחחחה
בבגרויותת מאמי 😊
אוהבתתת
=פרק 95=
"נו בבקשה!" צעקתי בבכי" מה כבר ביקשתי?! מסיבה אחת?! כל הילדים בגיל שלי הולכים למסיבות!"
התיישבתי בעצבים על הספה, כל כך לא רציתי לבכות. אחת הבעיות הכי גדולות שלי היא כשנגיד קורה לי משהו ואני בוכה, פתאום אני מערבבת הכל. אני יבכה גם על מה שקרה לפני 10 שנים וככה זה נהפך לבכי ענקי עם דיכאון.
אבא: "אבל לא כשזאת מסיבה בת"א! זה רחוק מיפה!"
אני: "אם להזכיר לכם, לא אני עברתי לפה!!!!!!" צרחתי
אבא: "אי אפשר אפילו לדבר איתך, תראי איך את צורחת"
אני: "כי מה אתה רוצה שאני אעשה?! זה כל כך לא פייר! המסיבה מחר! בבקשה!"
שוב רבתי עם ההורים. לבסוף הם בערך הסכימו, אבל עדיין לא ב100%.
הלכתי לחדר שלי והתקשרתי ליעל
יעל: "היי כפרה מה קורה?"
אני: "הם מרשים לי, ניראה לי.."
יעל: "מה, את בוכה?"
אני: "כן, עזבי סתם עיצבנו אותי.."
יעל: "טוב.. אל תבכי מאמי אל תדאגי יהיה בסדר"
אני: "אני מקווה.."
יעל: "טוב הקיצר מחר את באה לביצפר?"
אני: "כן ואת?"
יעל: "כן.. אז נדבר כבר בביצפר ותראי שהם ירשו לך בסוף"
אני: "הלוואי.. כל כך בא לי לצאת איתך לשם" חייכתי והיא צחקה. דיברנו עוד טיפה ולבסוף סיימנו את השיחה. השעה הייתה כבר 11 בלילה ואני הרגשתי שכל דקה אני נעשית עייפה יותר. אלי התקשר, דיברנו קצת. כבר לא ידעתי מה נסגר איתי, אם אני באמת רוצה אותו או לא, הרי ידעתי שזאת לא אהבה..
---
קמתי ב7 וחצי בבוקר, שוב עם כל הצעקות של אבא על זה שאני אאחר בסוף לבית הספר. לבשתי ג'ינס רגיל, חולצה קצרה שחורה, חגורת ניטים שחורה, נעלי ספורט, קצת התאפרתי, לקחתי את התיק שלי ויצאתי אל התחנה. כבר לא יכולתי לעמוד בתחנה הזאת. מלא ילדים מבית הספר שלי שגרים בשכונה שלי היו שם. כמה אני לא סובלת אותם. לא אותם ולא את כל המקום המסריח הזה. עישנתי 2 סיגריות ואז האוטובוס הגיע, עליתי והתיישבתי לבד מקדימה, לא היה לי כח לאף אחד. כשהגענו לתחנה של בית הספר ירדתי והלכתי במהירות, למרות שלא אכלתי יומיים בכלל לא הייתי רעבה. הרגשתי מנצחת, הרגשתי מלכה.
"נווו הנה את, בואי אני חייבת סיגריה" יעל רצה אליי ומשכה אותי אחרייה למחששה
ישבנו מאחורי החומה על החול, היא הדליקה סיגריה וגם אני. התחלנו לדבר על כל מיני שטויות, שאיזה כייף יהיה היום כשנצא וכאלה. כשסיימנו את השיחה נזכרתי שיש לי שיחה עם המנהלת, גם כן הבת זונה הזאת רוצה שאני אבוא אלייה לשיחה ועוד ב8 ורבע בבוקר. יעל הלכה ולכיתה ואני הלכתי למנהלת. היא פתחה את דלת המשרד שלה וכרגיל לבשה איזו חליפה של חצאית ברך כזאת וג'קט מזעזע. היא כל כך מבחילה. התיישבתי בחוסר סבלנות על הכיסא מולה.
אני: "מה רצית?" עשיתי עוד בלון אחד מהמסטיק
היא: "זה לא מנומס ללעוס משהו כשאת מדברת עם מישהו, במיוחד כשהוא מבוגר מימך"
בלעדתי את המסטיק וחייכתי. הדבר שהכי שנאתי אצלה זה הצביעות שלה. היא כל הזמן מחייכת חיוך מטומטם ומדברת, וצועקת.. אבל תמיד היא תחייך את החיוך הדפוק שלה.
היא: "היום יש לך פגישה עם הפסיכולוג"
אני: "זה מה שאת חושבת" אמרתי בציניות
היא: "אם את לא תלכי לפ]גישות איתו, את לא תישארי פה"
אני: "נו, תעיפי אותי" הרמתי מעט את קולי "אני מחכה לרגע הזה כבר פאקינג שנה, לא רוצה להיות פה, תעיפי אותי"
היא: "אין לך לאן ללכת"
אני: "מה את אומרת.." צחקתי
היא: "שום בית ספר לא יקבל אותך כשכל התעודה שלך נכשלים, וחוץ מיזה, אין פה עוד בית ספר במושב, חוץ מבית הספר הדתי וכמו שאני מכירה אותך, זה לא מתאים לך"
אני: "כאילו שהביצפר הזה יותר טוב" סיננתי בעצבים. ידעתי שאני הולכת להפסיד פה. ידעתי שעם כמה שאני אתנגד אני לא אצליח לצאת מיזה.
היא: "אלו רק כמה פגישות"
אני: "אני לא צריכה פסיכולוג, אני לא משוגעת"
היא: "אין שום קשר בין שיגעון לפסיכולוג, גם ל היה פסיכולוג הרבה שנים"
אני: "רואה?" גיכחתי והיא הביטה בי ברצינות ושוב חייכה את החיוך שלה שכאילו אמור להרגיע אותי.
היא: "זה רק כמה חודשים"
אני: "כמה חודשים?! טוב שלא הגזמת!"
היא: "פגישה אחת בכל שבוע, בכל יום שלישי בשעה 12"
אני: "זה אומר שאני מפסידה מדע וטכנולוגיה?"
היא: "כן"
אני: "טוב.. לא יודעת, לא רוצה פסיכולוג"
היא: "טוב, אני כבר אמרתי לך מה יקרה אם לא תסכימי, ההחלטה בידייך"
היא שוב חייכה ואני יצאתי מהחדר שלה בעצבים.
היום עבר יחסית מהר, ובשעה 12 הופתעתי לגלות שאמא שלי נמצאת בבית הספר. המנהלת קראה לה לשיחה ואמא שלי חיכתה לי וליעל מיחוץ לשער.
אני: "אמא, טוב שגם הודעת לי שאת פה"
אמא: "מה אני אעשה, היא קראה לי בדקה התשעים"
אני: "אה... טוב.. תקשיבי רגע אני ויעל יוצאות היום בסביבות 9-10 ככה בסוף כדי שנגיע לת"א בזמן"
אמא: "אב', רציתי לדבר איתך על משהו"
אני: "מה?"
יעל: "ללכת?"
אני: "לא מה את סתומה, תישארי"
אמא: "את הולכת עכשיו לפגישה עם הפסיכולוג. אם את לא הולכת את לא יוצאת היום לשום דום"
אני: "נו אמא את לא עושה לי את זה!" הרמתי מעט את קולי ואז ראיתי ששתי בנות משכבה מתחתיי נועצות בנו עיניים "מה, מה קרה? סתובבו .. מפגרות.." אמרתי להן בעצבים והן קמו והלכו אחריי שאמרו איזה משהו.
אמא: "אני ועוד איך עושה לך את זה אב', דיי זהו נגמר, את לא עושה יותר רק מה שאת רוצה"
אני: "מה הקשר אבל?!?!?!"
אמא: "את באה עכשיו לפגישה של הפסיכולוג וזהו"
המשכנו ככה לריב חצי שעה ולבסוף הן שכנעו אותי. הבנתי שגם אני אאכזב את יעל אם אני לא אצא היום.
הבניין עם המשרד של הפסיכולוג היה 4 דקות מבית הספר המחורבן שלי.
הלכתי לקיוסק למטה.
"תביא לי דיאט קולה בבקשה"
אמא: "ממתי את שותה דיאט קולה? זה לא מה שיגרום לך להרזות"
היא אמרה בצורה הכי מגעילה שיש..
נכנסנו לבניין ועלינו במדרגות, הן חיכו לי בחוץ ואני נכנסתי. תמיד בסרטים רואים שהמטופל שוכב על ספה אדומה, הפסיכולוג
יושב על ידו על כיסא מעור ורושם דברים. זה לא היה ככה. הרצפה הייתה רגילה, קירות לבנים, שולחן עץ גדול באמצע,
2 כיסאות, אחד בכל צד.. הפסיכולוג היה בערך בן 40+. התיישבתי מולו.. הוא התחיל לשאול איך קוראים לי וכאלה,
ישר התחלתי לחשוב במוח כמה הוא מנסה לשחק אותה קולי ומגניב, לדבר איתי באותה צורה שאני מדברת.
קראו לו גם אלי, קטעים.
אלי: "אז, יש לך אחים? אחיות?"
אני: "אחות אחת..."
אלי: "איך קוראים לה?"
אני: "מירב" עניתי ביובש.
אלי: "את לא חייבת להיות פה אם את לא רוצה"
אני: "באמת?" חייכתי ובאתי לקום
אלי: "אני רק מנסה לעזור לך"
התיישבתי בחזרה
אני: "לעזור לי? במה אתה יכול לעזור לי? ארני לא צריכה לא את העזרה שלך...ולא את העזרה של אף אחד. למה כולם חושבים שיש לי בעיות כל הזמן? למה? אני סתם ילדה רגילה"
אלי: "זה לא מה שהמנהלת שלך אמרה"
אני: "היא חולת נפש, מה אתה מקשיב לה בכלל?"
אלי: "אני רואה שיש בך המון כעס"
אני: "מן הסתם!"
אלי: "על מי את כועסת?"
אני: "על כולם"
הרגשתי מחנק בגרון. לא אהבתי לדבר על דברים אישיים ככה סתם, הייתי רגילה רק לכתוב מה שעובר עליי, לא לדבר על זה.
אלי: "תפרטי..."
אני: "על ההורים שלי, על החברות הזונות שלי, על המקום המגעיל הזה, מה לעזאזל ההורים שלי חשבו לעצמם כשהם עברו לפה?! על הביצפר הזה, על כולם!"
אלי: "למה באמת ההורים שלך עברו לפה? לפי מה שאמרו לי את עברת לפה מבת-ים, נכון?"
הנהנתי בראשי לאות הסכמה ואמרתי, "כי אחותי גרה פה, היא רצתה שנהיה קרובים אלייה. המחירים פה סבבה, הבתים מדהימים... אבל חוץ מיזה הכל מגעיל פה"
אלי: "אני גם רואה שמאוד התדרדרת בלימודים פה"
אני: "כן...אמרתי לאמא שלי שאם הם לפחות לא משאירים אותי בבית הספר הקודם שלי אני לא אלמד. גם אני אפשר ללמוד פה"
אלי: "למה לא?"
אני: "כי לאף אחד לא אכפת מימך פה, המורות זונות... כאלה מפגרות שאני אפילו לא יכולה לתאר, הילדים פה עוד יותר גרועים. חוץ מיזה, אין פה מה לעשות בכלל, אני כל היום בבית טוחנת ומשמינה"
תסתמי! רציתי לצעוק על עצמי. למה את נפתחת אליו לעזאזל?! אל תדברי על שומן, אל דתברי על כלום. זהו. סיפרת מספיק. מפגרת.
אלי: "את לא שמנה, מותר לך לטחון"
אני: "אההה...כן.. אוכל זה האהבה שלי" חייכתי
שקרנית.
דיברנו עוד איזה 20 דקות ולבסוף יצאתי מישם. ישר אמא ויעל התחילו לשאול אותי כל מיני שאלות, עניתי על חלק. יעל חזרה לביתה ואני ואמא חזרנו הביתה. הא הביאה לי 200 שקל ושמתי אותם במגירה, בחדר שלי. הייתי חייבת לנוח קצת.
כשהתעוררתי השעה הייתה 7 בערב.
דוד שלי היה בסלון וראה טלוויזיה.
"אני רוצה לראות משהו" סיננתי
הוא: "אני רואה אבל"
אני: "נו אמאאא!" צעקתי כמו ילדה מפגרת.
אמא: "מה עכשיו?"
אני: "אני רוצה לראות טלוויזיה והוא לא קם"
אמא: "אז תחכי שהוא יגמור ואז תלכי"
אני: "ל-א רוצה! למה תמיד הוא על הטלוויזיה" צרחתי וראיתי שהוא מביט בי בצורה פגועה.
אמא: "תשתקי" היא סיננה
אני: "אוו.. ממש יופי. תקנו לי טלוויזיה וזהו!" צעקתי בעצבים ונכנסתי למקלחת. פתחתי את המיים, התשפטי ונכנסתי. התקלחתי כל כך טוב, ברור שגם הקאתי, לא שהיה מה להקיא כי לא אכלתי כלום.
כשיצאתי הרמתי טלפון ליעל, אחריי זה לאלי. הוא אמר שהוא מכיר מישהו שהוא נהג מונית, אבא של חבר שלו והוא יכול לעשות לנו את זה ב80 במקום 120 לת"א. הסכמתי. הוא אמר שהוא יאסוף אותי ב9 וחצי.
השעה הייתה 8 ומשהו, הייתי קצת על המחשב ואז קמתי להתארגן. לבשתי חצאית מיני בצבע שחור עם קפלים מנו ניים ויש עליי פס לבן כזה למעלה, גופייה שחורה צמודה וחשופה עם תחרה באיזור החזה ומגף שחור יפה. באמת שהייתי נראית טוב. ראו עליי כל כך שרזיתי, זה היה ממש כייף להסתכל במראה. אבל עדיין, זה לא מספיק. התאפרתי וסידרתי את השיער, אלי התקשר ואמר שהוא למטה.
"טוב אמא... אני יוצאת" אמרתי במהירות
אמא: "ביי, תשמרי על עצמך, ואת עם הפלאפון נכון?"
אני: "כן כן תירגעי"
אמא: "והמונית מסיעה אותכן עד המקום?"
אני: "כ-ן"
אמא: "טוב.. ביי מתוקה"
אני: "ביי..."
יצאתי מהדלת וסידרתי את עצמי עוד 2 שניות מול המראה הענקית בלובי, ויצאתי.
מדהים.
את מדהימה, תודה תודה תודה הפרקים שלך זה משהו.
אהבבתתי כ"כ.. באמת שיפפה!!!
מקווה שנהנית במועדון..חחח
תמממשייכי!
המשך :]
את כותבת כ"כ מדהים !
אתר האהבה הישראלי