המשךךך:
מאירועי הפרקים הקודמים:
הם הלכו לבית של עומרי אח של עומרי עזר לו לשכב במיטה ויפית הייתה בדרך הבייתה..
פתאום בדרך היא פגשה את ...
---------------------------------------
פתאום בדרך היא פגשה את האיש מהמאפיה,רון....
"היי!" אמר לה וכולו מחוייך מתקרב אליה מאושר....
"שלום!" אמרה יפית ובקושי חיוך הצליחה להעלות על פנייה..
"את לא יודעתת!!!! היא קמה...הבת שלי...קמה מהמיטה,פתאום התחשק לה
לקום ואז היא התחילה לדבר איתי והיא אפילו חייכה,וצחקה...מזמן לא ראיתי אותה..
מה קרה לך? את לא נראית הכי טוב שבעולם.." הוא שאל לאחר שסיפר בהתרגשות
שביתו קמה מן המיטה.."אני מכוסה קיא ומגעיל לי... אני אדבר איתך כבר,טוב?
תתקשר אליי בקשר לעזרה שרצית..ביי!" היא ענתה לו ופנתה ללכת..
"טוב!" צעק רון ויפית כבר נבלעה בחשכה....
נכנסתי לבית שלי.. הורדתי מעליי את בגדיי,את החזייה והתחתונים ונכנסתי למקלחת..
זרם של מים קרים ייצא מין ברז האמבטיה והקרירות של המים גרמה לדמי להשתולל
בקרבי... נתתי למים הקרים לאחר מכן הפכו חמים לשטוף את גופי,לשטוף כאילו מעבירים מעליי
את היום שעבר עליי... את הדמעות שלפני דקות ספורות זלגו על לחיי....
ניסתי לצאת מהאמבטיה ופתאום..מול עיניי,חלל שחור...
כעבור שבוע,שהבנתי לאחר מכן שזה הזמן שעבר, התעוררתי בבית החולים
"הדסה" שקרוב לביתי.... רופאים היו מסביבי,ואחיות נושאות מגשים מתרוצצות
בחדר, מקפצות כבמסלול מכשולים...
"מה? מה קרה לי?" שאלתי בצעקה הכי גדולה אך לא שמעתי את קולי יוצא..
*מה? אני.. אני בקומה?* הירהרתי ביני לבית עצמי..
מנסה להזיז את ידיי,להריים את רגליי,לדבר, אך הדבר היחיד שהצלחתי
היה.. ל-ב-כ-ו-ת....
אמאאאא=[
עצובבבבבבב
איך זה קרה?!!
בגגגללל מיייים?!
היא החלליקה כאילו.. מה? לא מובן?!
=\\\\\
תמשייככוו להגגייבב...
ולככתוובב מהשכיםם!!
אפילוו מישוו שלא בטוחח בכתיבה שלו שיכתוב...
זו דרך טובה לתרגל..
לא חייבם להיות סופרים כדי לכתוב פה!
כל פרק יתקבל בברכה!
מושלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם....
עצובבב...יפהה...מרגש...
תמשיכווו...
אוהבתתת=]
=-לולי-=
אווווושי :]
כבר אמרתי לך שיש לך כתיבה מדהימה ?1
אם לא אז עכשיו אני אומרת ..
תמשיכו =]
אושריי אתה כותבב מהמםם
המשךך
חח..תתוודהה כפרותת!!
תמשיכוו גם אתןן!!!
יאאאא איזה פרק יפה
המשך בבקשה =]
מאירועי הפרקים הקודמים:
כעבור שבוע,שהבנתי לאחר מכן שזה הזמן שעבר, התעוררתי בבית החולים
"הדסה" שקרוב לביתי.... רופאים היו מסביבי,ואחיות נושאות מגשים מתרוצצות
בחדר, מקפצות כבמסלול מכשולים...
"מה? מה קרה לי?" שאלתי בצעקה הכי גדולה אך לא שמעתי את קולי יוצא..
*מה? אני.. אני בקומה?* הירהרתי ביני לבית עצמי..
מנסה להזיז את ידיי,להריים את רגליי,לדבר, אך הדבר היחיד שהצלחתי
היה.. ל-ב-כ-ו-ת....
המשך:
הדמעות זלגו להן לאיטן על לחיי הלבנות והחיוורות ולאיטן התנפצו
על הכרית... " ד"ר.. תסתכל!" אמרה אחת מהאחיות ששמה לב לדמעות שזלגו
בשקט והתנפצו בדממה על הכרית..." זו תגובה רפלקסית של השרירים..היא לא התעוררה.."
אמר הרופא והמשיך בשלו,בוחן את רגליי ומקומות אחרים בגופי.. "מה תגובה?!
מה רפלקסית?! הלווווווווווווו!!! אני חייה! תוציאו ממני את כל המחטים האלו! שמישהו יעיר
אותי מהסיוט הזה!" צעקתי ביני לבין עצמי אך שוב..איש אינו שומע..
העיניים סגרו עליי,הפכו כבדות ועפעפיי נסגרו לאיטם.....
לפתע עיניי נפקחו ממשמע קול בכי חרישי שנשמע ממש קרוב אליי...
הזזתי בקושי רב את עיניי ימינה ושמאלה ובחנתי את החדר...
לפתע עיניי נתקעו על גוש שיער אדמוני.."זה? זה ליאור?" שאלתי את עצמי כלא מבינה מה פשר
הדבר.."אם זה הוא אז... איך הוא פה? לא הגיוני.." חשבתי לעצמי אך בדיוק בשעה
שסיימתי להרהר בכך,הוא זז,נתגלו לי עיניו... עיניו האדומות,העיניים שנצבעו באדום
בגלל הדמעות שזלגו מהן...."זה הוא! ליאור! ליאוורר!! תענה ליי! אני מתגעגעת
אלייך.. לימים שבילנו שעות על גבי שעות בחצר ביתנו הדו משפחתי.. לימים שבו היינו
קטנים וטהורים.. ליאורר!!" זעקתי בתוכי אך רק דמעה אחת בודדה
זלגה מעיניי ויצרה שביל זוהר על לחיי....
אתר האהבה הישראלי