אהובי=>עוד מכתב שלעולם הוא לא יראה

אהובי..
אני יודעת שאתה כבר יודע, שכבר הספקת לשמוע, ואף להבין, אך יש בי את הצורך להגיד זאת שוב
אני אוהבת אותך..
כמה מאייש זה לחזור על זה אלפי פעם, אך רק לפני עצמי, או אולי לפני כמה אנשים שקוראים, את מה שאתה אינך קורא ואולי אף לעולם לא תקרא.. כי איני מסוגלת להביא את זה לנגד ענייך
כמה מאייש זה לדעת שאתה לא שומע את צעקותיי, שאתה לא שומע את ליבי שקורא לך שוב ושוב אומנם ללא קול, אך אם הרבה רגש..
אני אוהבת אותך, כן אוהבת כבר יותר מידי, אולי יותר ממה שמגיע לך ואולי אף יותר ממה שאני מסוגלת לאהוב...
כל כך הרבה פעמים נסיתי להבין למה, הרי אני יודעת כבר ממזמן שאתה לא המלאך שבניתי לעצמי במהלך שנה שלמה, אני כבר יודעת שאתה לא מי שחשבתי, אך בכל זאת עדיין אוהבת, אוהבת אותך, את מי שאתה למרות כל החסרונות שקשה לי היה לראות, כל הדברים שאולי אפילו עד היום קשה לי בהם להודות..
אני חושבת שאף אחד לא מבין אותי, ואולי אני אפילו לא מבינה את עצמי..
אם רק היית יודע כמה משפיל זה לשבת יומיום ולבכות, אולי ללא סיבה, אולי בגלל אהבה, אבל בעיקר בגלל האכזבה..
כמה כואב זה, לשבת ולחפש מה לא טוב בי?! מה חסר בי? ולפעמים במצב של ייאוש פשוט להישבר ולבקש שהכל כבר ייגמר..
ובכל זאת למרות הכל, לאהוב, לאהוב עד כאב...
מה שמצחיק הוא, שאני חושבת שאם הייתה לי הזדמנות להיות איתך, הייתי חוששת אף יותר מאשר ככה שאני בלעדייך,
כן הייתי כל כך פוחדת לסבול יותר ממש שעכשיו, ולראות גם אותך סובל, לא בגללי, ולא בגללך, בעצם בגלל שינינו, השוני הרב שיש בנינו..
כל כך הרבה דברים היית דורש, שאני[?!] אני מצידי לעולם לא הייתי נותנת לך, אך אתה רגיל לזה, כן אתה רגיל שעושים מה שבא לך..
ואני[?!] אני לא מסוגלת אפילו שאני כל כך אוהבת..
ועוד בכך... שכל פעם שסיגרייה היית נכנסת בין שפתייך היה כואב לי, לא, לא הייתי מעיזה לבקש ממך להפסיק, הרי אתה כבר רגיל לזה, כן אתה רגיל לחיות בפוזה, אני לא יודעת אם אי פעם חיית אחרת, אם אתה זוכר מה זה לאהוב מישהי באמת ובתמים, אם אתה יודע מה זה לצחוק לא רק מבדיחות של החברים,
והכי כואב.. שאני לא יודעת אם אתה זה אתה..
למרות שזה כל כך מוזר, אני מתפללת שמי שאתה כמו שרבים רואים אותך זה רק פוזה,
כולי תקווה שאתה לא כזה באמת, אפילו שזה אף יותר כואב לי, כי הכל משחק אתה שחקן שאפילו לא מקבל על המקצוע שלו כסף, כן, אבל אני מעדיפה שזאת תהיה פוזה, פוזה שתעבור אם השנים, שתתבגר,
כן אולי אז שתתבגר תראה את כל אותם טעיות שעשית במהלך הדרך..
ולבנתיים, תן לי להוציא את הצורך הזה החוצה, הצורך שטמון אצלי פתאום בלב,
תן לי את הכח להגיד שוב, שאני אוהבת,
אל תיתן לי להתייאש וליפול,
כי אחרת אני לא יודעת אם שוב אקום, אני מרגישה שהלב כבר לא יכול,
כן הוא לא יכול לשאת את כל האהבה הזאת, שאין לה אפילו טיפה של תמורה,
הוא לא מסוגל עוד לשאת את הכאב, התקוות שמתנפצות והאכזבה הגדולה שלא מרפה..
הלב=> הוא פשוט אוהב, הוא לא שואל ולא מתעייץ, הוא מתאהב, ועכשיו זה כל כך כואב..
אני יודעת שאתה כבר יודע, שכבר הספקת לשמוע, ואף להבין, אך יש בי את הצורך להגיד זאת שוב
אני אוהבת אותך..