התווודות.. -מכתבי האחרון!

ניסיתי לשמור את זה לעצמי,ביני לבין עצמי... אך אני כבר לא יכול,כבר לא מסוגל,
צריך לצעוק את זה.... לצעוק ש.... ש.. נאנסתי!
ברגע זה אני חש הקלה, הקלה על נפשי אך הכאב שבגרוני
והדמעות שמבצבצות מחריצי עיניי כואבות עוד יותר
מכל מה שחוויתי ואת כל מה שהדחקתי.... למרות הכול, בדמעות
אני כותב מכתב זה,מכתב שבתקוותי האחרונה,ילמד אנשים לא
לשתוק למעשים שכאלו,שאם נגעו במקום
רק שלהם אז צריכים לומר את זה,לא לשתוק והדחיק,לצעוק את זה לעולם...
אני מנסה להיזכר איך הכל התחיל,הנגיעה הראשונה,ההכרחה
הראשונה,האלימות שהשאירה סימנים כחולים על גופי וסימני כריחה בנשמתי...
נזכר באותו יום שבת אחד,כמו כל קודמו,שבו הלכתי אל
בני דודיי שגרים קרוב אליי,בני דודיי הקטנים שכשמשעמם לי מצאתי
בביתם מפלט, מפלט מהצעקות של ההורים,מהלחצים של החיים שסבלתי מהם בגיל 5
ופשוט להינות,לשחק איתם כדורגל ולנצח אותם כאילו אני מראדונה או רונאלדיניו...
כי בכל זאת,ילדים קטנים,כל אחד יכול לנצח אותם..
טוב,גלשתי מהנושא.. הלוואי שלא היה נושא,שלא היה צורך במכתב הזה,במכתבי האחרון...
עכשיו,כשאני נזכר ביימי ילדותי ובמשחקים ששיחקתי שעות
עם בני דודיי הקטנים אני נזכר שכאשר
עליתי לבית דודיי על מנת לשתות כדי להשתיק את צימאוני,הוא בא...
בן דודי הגדול ממני.... הייתי עם גבי אליו,לגמתי מכוס מים שמזגתי לעצמי
והוא התקרב לאט,לא שמעתי אפילו את צעדיו... לפתע הרגשתי נגיעה באחוריי,
הסתובבתי מלא פחד כי לא הבנתי מי זה,
לא ידעתי מה פשר המגע הזה,מדוע בן דודי נוגע בי ככה...
ניסתי להוריד את ידיו,להרחיק אותי מעליי אך הוא היה
חזק ממני,יותר גדול,ידיו הקיפו את גופי השברירי
והחלו לגעת,לשונו טיילה על צווארי והרגשתי גועל,ידו
החזיקה את ראשי ודחפה אותי מטה,אל איבר מינו...
אני לא צריך להסביר לכם על מה הייתי צריך לעשות שם,עד כמה
הושפלתי כשהוא גרם לי לעשות כך....
ניסיתי לצעוק,ניסיתי לצרוח,אך איבר מינו היה תקוע לי בגרון ואני,נהייתי אדום,לנשום בקושי נשמתי... למזלי,פתאום בני דודיי עלו במדרגות.. בזריזות הוא הלך לחדר השירותים ואני
כמנסה להקיא שרוע על הכיור....לא יכולתי להישאר בדירתם,רצתי מהר,
ודמעות ירדו ושטפו את פניי,התנפצו על האספלט החמים
של אותו יום קייצי בהיר...ניסתי לברוח,ניסתי לדבר עם
מישהו,אך בן דודי איים עליי שיגיד שאני הוא זה שהתחיל,שאני
כביכול נמרחתי עליו.. ואני,ילד בן 4,5, פחדתי.. לא הבנתי
מה אמורים לעשות במצבים כאלו,מה אפשר לעשות,רק
נתתי לו לגעת בי,לעשות בי כרצונו,והיום,כיום כשאני כבר בוגר ויותר
מודע למעשיי אני בקלות יכול להאשים את בן דודי,שבגללו הפכתי להומוסקסואל,הומו בשפה היומיומית..
ניסיתי להסתיר את נטיותיי המיניות,אך זה לא
היה קל,הילדים בכיתה ובשכבה כל הזמן קראו לי בשמות ובתכלס,הם צדקו... לאחר שסיימתי את החטיבה והתיכון,עברתי צבא וסבלתי הרבה השפלות בחיי על עצם היותי הומו,למרות שלא הומו מוצהר,אבל הומו אני כבר לא מסוגל לחיות יותר,לא מסוגל לחיות עם המבטים של האנשים שרואים אותך כמין פריק,כמין דבר הזוי,אך למעשה,הם לא יודעים,שהכל בגללו.. בגלל אותו בן דוד שאפילו את עונשו לא קיבל,כי אני אשם... אשם שלא פתחתי את הפה,שלא אמרתי,לא צעקתי!
לכם אנשים,שאני מקווה שהמכתב הזה יגיע אליכם,ברצוני להגיד לכם שהומואים הם לא דבר נורא,הם לא פריקים והם לא מוזרים..כמו שכל אחד ממכם אוהב אחד מהמין השני,הומואים אוהבים אנשים מאותו מין כמותם..
אומרים אפילו שזה דבר גנטי,מה זה אשמתם שיש להם את הגנים ה"רעים" כביכול?זה כמו שיגידו שבעל שיער חום או שחור הוא דבר מוזר,אך לא...
הומואים הם אנשים בדיוק כמוכם,אתם שקוראים את מכתבי..
אני כותב לכם בדמעות אז כנראה לא תבינו מה כתבתי בדיוק כי הדיו כבר דיי מרוח על פניי הדף אבל העובדה שאמרתי את זה,שהוצאתי את המועקה שישבה לי על הלב מאז גיל חמש,שכיום אני כבר בן 25,משחררת אותי מן העולם הזה..
נשמתי לא תשתחרר מהעולם הזה אם אני לא אדע שמכתבי השפיע על אנשים,שיבינו....

בטח עכשיו,כשמישהו ימצא אותי שרוע על ריצפת חדרי לאחר שבלעתי קופסא של כדורי שינה אני כבר לא אהיה,אז אל תבכו עליי... אני הולך מהעולם הזה בראש מורם כי אמרתי את אשר על ליבי...
שלכם,בראשונה בחיי,
ההומו המוצהר,אמיר!



מקווהה שתאהבבוו ותלמדו מזזהה!

אני כתבתי.. לא יודדעע מאיפה זה בא לליי!

😊