הינה המשך..
. היא הלכה היישר לכיתת הציור, והיתיישבה במקומה. לפתע שמעה חבטה חזקה שנשמעה מכיוון השולחן שלה, היא הרימה את מבטה באיטיות, "מה זה צריך להיות?!" היה זה ארנולד, החבר שלה. הוא נראה עצבני, "מה זה מה?!" שאלה אנג'ל בתמימות. "זה! זה!" צעק ארנולד חסר סבלנות ודחף לה חוברת לפנים, היה זה עיתון הרכילויות של התיכון. "אנג'ל קיין, חברתו הצמודה של ארנולד קונסטנטין האפל והקשוח הבלתי מעורער, מתערערת!" קראה אנג'ל את הכותרת הגדולה. "וואוו, כאילו שהם יודעים מה קורה בחיים שלנו..." אמרה אנג'ל באדישות. "וחוץ מזה ממתי אתה קורא את העיתון? וממתי אתה מאמין לשטויות שכותבים כאן?!" שאלה אנג'ל בחוסר אכפתיות ובזלזול. "לא זה אנג'ל! תמשיכי לקרוא." ציווה ארנולד, אנג'ל עשתה כדברו, "אנג'ל קיין, הגותית הקשוחה והאפלה, הראתה אתמול בחרתם של חבריה לשעבר, לא אחרים מאשר: מייק טל, בן ודניאל מארס, רבקה קרוליין ואנה קארן. האם אנג'ל תיהיה נורמלית לפחות לחצי שנה? האם ארנולד יזרוק את אנג'ל? ומה העבר הכל כך מיסתורי של התאומים מארס עם אנג'ל? כל זאת ועוד הרבה, בקרוב, בעברה של הגותית הבלתי מעורערת, אנג'ל קיין, מתערערת." אנג'ל, העבירה את מבטה בשקט אל עיניו של ארנולד, "את מוכנה להסביר לי מה זה?!" שאל ארנולד ברוגע והיתיישב לידה. "אני לא יודעת מה זה, אתה יודע שאף אחד לא באמת יודע מי כותב את העיתון הזה." אמרה אנג'ל בשקט, "ובין כה וכה אלו שטויות במיץ." הוסיפה אנג'ל ונשקה לארנולד על שפתיו בשקט, רועדת קצת. "היום אנחנו יוצאים לסרט, רק אני ואת." אמר ארנולד בנחרצות, "ממתי אנחנו יוצאים לסרטים?" שאלה אנג'ל מהססת, "מהיום!" קבע ארנולד והלך לשבת במוקמו כיוון שמורה שלציור בדיוק נכנס. השיעורים עברו לאט, וההפסקות נראו כנצח. אנג'ל התחבאה מכולם, ולא הסכימה לצאת החוצה, גם לא לארוחת עשר. כל כך רציתי לקחת אותה איתי, להעלימה לכמה דקות. ולא יכולתי, הייתי צריכה לעמוד מרחוק ולהיתבונן, אסור לי להיתקרב. בסוף היום אנג'ל יצאה מהבניין, כדי ללכת הביתה, ולהירגע מהיום המייגע הזה. אבל כולם חיכו לה בחוץ, מחולקים ל-2 קבוצות, "נורמלים" ו"פריקים". עומדים זה מול זה, נועצים מבטי שנאה זה בזה, כאילו עוד שניה יוצאים למלחמה זה בזה. אנג'ל עמדה בכניסה לבניין, כאילו היא זו שתחליט אם תיהיה מלחמה או לא. היא נבהלה, וברחה משם בשיא המהירות, היא רצה לכיוון בית הקברות, לקבר של אמא שלה.
סורי שיצא קצר... =]
אוהבת מישל
רק עוד 2 תגובות ואני שמה המשך =]
שמחה שהוא מוצא חן בעיניך
הנה התגובה השניה בבקשה המשך!! התמכרתי!
זה הסיפור הכי שולט!
ווואייי זה כל כךך מענייןןן!
ת מ ש י כ י דחוווף
אוהבתתת
יפיתי=]]
המשך שכולו מוקדם לבת אל....
היא נבהלה, וברחה משם בשיא המהירות, היא רצה לכיוון בית הקברות, לקבר של אמא שלה. אמא של אנג'ל נהרגה בתאונת דרכים מכוונת, לפני 3 שנים, בחופש הגדול ההוא, לפני התיכון, החופש הגדול, שבו הכל הישתנה. אנג'ל ישבה ליד הקבר של אמה, ודמעות שטפו את עיניה, "אמא, אני כל כך צריכה אותך עכשיו, כל כך צריכה אותך איתי, למה עזבת?! זה לא פייר!" אמרה אנג'ל בקול רועד, והדמעות לא פסקו מלזלוג מעינייה. לפתע ערפל כבד נפל על הקרקע, רוח קרירה החלה לנשוב, אנג'ל לא פחדה, "הבטחת שתמיד תיהיה איתי אימא, אני כל כך זקוקה לך." אמרה אנג'ל בשקט. היא היתרוממה באיטיות ובזהירות. היא החלה ללכת לכיוון היציאה מבית הקברות. "אנג'ל?!" לפתע שמעה מישהו קורא בשמה, לרגע אחד ציפתה שזו תיהיה אמה, אבל אמה תמיד קראה לה אנג'י. היא היסתובבה לראות מי זה מפריעה לה, דניאל, מה אתה עושה פה?" שאלה אנג'ל מופתעת. "אני זוכר, תמיד כשהיה קורה משהו, היית בורחת הנה, לדבר עם סבתא שלך." אמר בשקט, "ועכשיו, את באה הינה לדבר עם אימא שלך." הוסיף בקול שקט, מנחם. "אני רואה שעשית שיעורי בית." אמרה אנג'ל בתקיפות, היא לא אהבה שחודרים לה לפרטיות, ובטח שלא יודעים עליה פרטים ואישיים כאלה. "מה אתה עושה פה דניאל?" חזרה ושאלה בחוסר סבלנות. "אמ.... אני......." ניסה דניאל להסביר, והיה נבוך מהישירות של אנג'ל. "לא חשוב." אמרה אנג'ל ופנתה לדרכה. "אנג'ל?" קרא אחריה דניאל, היא היסתובבה והביטה בו במבט שואל. "רוצה לבוא איתי לאכול גלידה?" שאל. דניאל ידע שאין משהו שאנג'ל אוהבת יותר מגלידה. ידע מה החולשה שלה, וציפה שהיא לא הישתנתה ב-3 השנים האחרונות. הוא צדק. גלידה עדיין הייתה החולשה של אנג'ל, היא הביטה בו במבט חוקר, "אוקיי.." ניכנעה לבסוף. הם הלכו בשקט לגלידרייה ליד הבית של אנג'ל. הם לא דיברו בדרך. הם הלכו בשקט. הם ניכנסו לגלידרייה והזמינו גלידה גדול לשניהם. הם ישבו ליד החלון, הביטו מחוץ לחלון, התבוננו באנשים בממהרים, מתרוצצים מפה לשם, משם לפה. לא עוצרים לרגע, לקחת אוויר, שניה הפסקה ולחשוב. לחשוב על כל הדברים הטובים שהם מפספסים בחיים. "לאן את חושבת שהם ממהרים?" שאל דניאל בלי להביט באנג'ל. "לא יודעת, לעבודה, פגישות. הם לא עוצרים שניה לחשוב מה הם מפספסים." אמרה אנג'ל, וגם היא לא הביטה בדניאל. "אבל גם אלה ששוקעים בדיכאון לא רואים מה הם מפספסים." אמר דניאל והישר את מבטו אלייה, היא הביטה בעיניו, בהיסוס. "אני לא בדיכאון, ואני לא מפספסת שום דבר." אמרה אנג'ל כתשובה לרמיזתו של דניאל. "אני חייה דברים מדהימים, אני מאושרת מהדברים הקטנים שלי. דברים שאנשים כמו רבקה ואנה בחיים לא יבינו, זה להיתלכלך אם צריך, ולא כל היום לחשוב על מה אחרים יגידו, זה לראות אנשים שונים ממך, חולים במחלות סופניות ושמחים, שמחים על המתנה, על מעט הזמן הזה שניתן להם כדי לטעום מן העולם." אמרה אנג'ל, עינייה החלו לנצוץ, היא סיפרה לדניאל שהיא מתנדבת בבית חולים, ויש שם ילדים קטנים, שאפילו לא הגיעו לגיל בגרות, ולעולם לא יגיעו לשם, והם חיים את החיים טוב יותר מכל אדם אחר. היא דיברה על אותם הילדים בכזו הערצה, כמעט עם דמעות של גאווה. "דניאל, למה שלא תבוא איתי עכשיו לשם?" שאלה אנג'ל ברגע של היתלהבות, אם כי שניה לאחר מכן, היתחרטה אך כבר היה מאוחר מידיי. "בכיף" אמר דניאל לאחר שהוקסם מסיפוריה של אנג'ל. תוך 10 דקות, אנג'ל מצאה עצמה בכניסה החיוורת של בית החולים, עולה במעלית יחד עם דניאל לכיוון המחלה החירורגית לילדים ניפגעים. אנג'ל בירכה לשלום את כל הילדים, ושמה לב שמיקי חסר, "דוריני חמודה, איפה מיקי?" שאלה אנג'ל במתיקות את אחת הילדות הקטנות, "מיקי...מיקי הישתחרר הבייתה, הוא יחזור עוד שבוע, כנראה." ענתה הקטנה, אנג'ל לא הבינה, מיקי היה צריך לעבור ניתוח מסוכן בחו"ל, לא נראה לא הגיוני. היא החליטה שהיא תישאל אחר כך את ורדה, מנהלת המחלקה. "ילדים, תכירו, זה דניאל." הציגה את דניאל בחביבות, היא לא אמרה מי הוא בישבילה, היא לא ידע איך לקרוא לו, ידיד שלה, סתם מישהו שהיא מכירה. היא היתבלבלה קצת בראשה, אבל לא הראתה את זה לסביבה. זה היה ברור, הרי היא שחקנית טובה, כל כך טובה שאף פעם אי אפשר לדעת מה היא מרגישה באמת. דניאל הבין כמה הילדים האלה חשובים לאנג'ל, הוא ראה את הקשר המיוחד שיש בניהם, הוא ידע שאנה ורבקה לעולם לא היו נכנסות לבית חולים, רק באמבולנס. הילדים אהבו את אנג'ל, אהבו אותה מאוד. דניאל היתחבר עם הילדים, אנג'ל שמה לב, היא חייכה לעצמה, "דניאל, אתה חבר של מישל?" שאלה דורין הקטנה במתיקות, דניאל הביט באנג'ל, "הלוואי." אמר מבלי לשים לב, וחייך חיוך נבוך. ולפני שהספיק להגיד מילה נוספת, דורין כבר שיחקה עם הבובה שלה. הם היו שם עד השעה שש בערב, ולא שמו לב איך הזמן עבר, אנג'ל הביטה בשעון, ואמרה לדניאל שהם צריכים לזוז, כי שעות הביקור נסתיימו כבר מזמן." אמרה אנג'ל. דניאל הנהן בהסכמה, הם ניפרדו מכולם לשלום, ויצאו משם. החושך כבר ירד. היא קריר. רוח קרירה נשבה על פניה בקלילות. הם החלו ללכת בשתיקה לכיוון בייתה של אנג'ל, "לא חשבתי שתתחבר ככה על הילדים." אמרה אנג'ל, וקטעה את השתיקה הארוכה ולא נעימה שהייתה. דניאל הביט בה, נבוך במקצת. "הילדים לא הפסיקו לדבר עלייך, הם אמרו שאת המלאך שלהם, הם קשורים אלייך אנג'ל." אמר דניאל כמעט בהערצה. "דורין אמרה, שיש בך עצב שמסרב לצאת, היא אמרה שאת רק ניראת כאילו הכל טוב אצלך, אבל רואים בעינייך עצב, כאב חזק כל כך שמסרב לצאת." אמר דניאל, הוא הביט באנג'ל, ישר לתוך עיניה, הוא הבין עכשיו על מה בדיוק דורין דיברה, הוא ראה את הכאב, את העצב הזה שבעיניה. זה לא היה בסדר מצידו, לא היה בסדר מצידו לחדור אלייה ככה, להביט בנפש שלה. היא הייתה חסרת אונים מולו עכשיו, הוא חדר לתוכה, נגע בכאב הזה. אנג'ל הייתה שברירית עכשיו. "זה לא פייר." אמרה בשקט, אך בכאב כה רב, "אתה לא יכול לגעת בי ככה." לחשה בכאב. דניאל לא הפסיק להביט היישר אל תוך עינייה הירוקות, הוא ראה את הרסיסים של הנפש השבורה. כמה רצה לנסות לתקן את זה. "אתה לא מבין, אני לא יכולה לדבר, לא יכולה להישתחרר מזה, אין לי עם מי לדבר." אמרה בכאב, כאב אמיתי, היא לא שיחקה. "את יכולה לדבר איתי." אמר דניאל ברוך, הוא לא נגע בה ובכל זאת היא הרגישה אותו מלטף אותה. הם ישבו אל הספסל שעל המירפסת בחזית בייתה של אנג'ל. "אני..." ולפני שהספיקה לומר מילה נוספת...
ווואיי אהבתי
דניאל הזה מאמי
והיא פששש איזה מקסימהההה
אוהבתותךך
יפית=]]
ייאי! תודה על ההקדשה 😊
מדהים!! מחכה להמשך..
קראתיי עכשיו את כל הפרקיםםם!!!
וזההה סיפורררררררררררררררר מהמם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שונה מכלל הסיפוריםם אההההההההההההבתייייייייי
מאודדדדדדדדדד
תשימיי הנמשךךךךךךך בקשה???????????????????????????????.
וואי זה פשוט מהממםםםםםםםםםםםם
** מקפיצה את זה למעלה**
אמרתי לך שאנשים יצטרפו ויקראו 😊
סיפור מהמם ונדיר..
רוצה המשך..
