אייל

**דיי ישן.. .אבל ניחה..**
"אייל אני נורא מצטערת, אבל ... זה לא בגללך, זה... אנחנו פשוט לא מתאימים"
אייל עמד מולה מתקשה לעכל את מה ששמע עכשיו, מביט בה בהלם מוחלט, מאחורי גבו עוד מחזיק זר פרחים, שהוא הביא לה, לשחר, לכבוד חודשיים של חברות.
"מה זא"ת?" הוא שאל בקול רועד.
"ש... שאוליי הגיע הזמן להיפרד" היא אמרה בזהירות.
הוא לא האמין, אחרי 3 שנים שהוא ייחל להיות איתה, אחרי 3 שנים של אהבה כואבת, מגיעים החודשיים הכי מאושרים בחייו, ואז... הרגע הזה, הפרידה .
"את בטוחה?" הוא שאל בסתמיות, הוא ידע את התשובה.
"אני חושבת שכן" היא אמרה.
הוא השפיל את המבט ממנה וזה היה קשה, היה קשה להסיר את המבט ממה שנראה לו כמו מלאך, מוצפת בהילת זהב, הוא עבר להביט בשאר הסלון שלה- בכל מקום חוץ מעיניה הירוקות החודרניות, ושיערה השחור והחלק.
"אבל אנחנו יכולים לחזור להיות ידידים טובים , כמו שהיינו " היא אמרה כאשר עולה בה שביב של תקווה.
"כן, בטח" הוא אמר לעצמו, "כאילו אני אוכל אפילו להסתכל עלייה אחרי כל מה שקרה".
הוא הרים את הראש , הישיר בה מבט, כאילו נפרד מעיניו, ואמר "אם זה הכול אז , ביי" הוא נשאר לעמוד , מחכה שאולי היא תגיד מילה אחרונה.
כל הרגעים שלהם בחודשיים האחרונים חלפו בראשו.
כל אותם רגעים שהם היו ביחד, והיה להם טוב, "יותר מידי קצר " הוא אמר לעצמו.
והרגעים המשיכו לרוץ בראשו והוא, הסתכל על שחר, שבאותם רגעים שבראש שלו,שחר שאוהבת אותו, ועל שחר שעומדת מולו עכשיו,
ורק רצה לבכות.
דמעה אחת נשרה מעיניו.
היא לא אמרה כלום,הוא זרק את הזר הצידה,ופנה לדלת.
באותו רגע הוא נזכר בפעם ההיא , שהם ישבו בפארק על הדשא, בלילה, הכוכבים סבבו אותם, נצצו מכל עבר והם ישבו מחובקים, שולחים מבט עמוק בין עיניהם, אף אחד לא הפריע להם, והם לא התייחסו לכלום, זה היה נראה כאילו הכול ישאר כך,
ואולי אז באמת יהיו חיים באושר ועושר,
ואז פתאום הזכרון נגמר, והוא עמד מול הדלת.
הוא פתח את הדלת, ואז עצר, חושב לרגע, הוא סגר אותה , ופנה לשחר.
"חשבת פעם לעצור את הזמן? הוא שאל בפתאומיות.
הפעם זו היה תורה לשאול "מזא"ת?"
והוא ענה "אם היית יכולה לעצור את הזמן, שהכול יקפא, כולם, הזמן יעצר , האנשים יפסיקו ללכת, הגלים יעצרו רגע לפני שהם מתפנצים על הסלעים, ורק את לא, מה היית עושה ?".
היא חשבה לרגע, איך הוא תמיד מצליח להקסים אותה, לרגש, אבל כנראה שלא מספיק בשביל לאהוב, "לא יודעת" היא אמרה לבסוף.
אייל פלט אנחה שקטה, והיא שאלה " ומה איתך?".
הוא חשב לשנייה, והוא ידע בדיוק מה הוא היה עושה, "אני" והמילים התחילו לזרום בלי שליטה "אני הייתי עוצר את הזמן עכשיו, או כל רגע אחר איתך, והייתי מלטף את הפנים הרכות שלך, מנשק אותך, ואז... הייתי יושב ומביט בך,רק יושב ומביט , שעות על גבי שעות, ימים אחרי ימים, ואז אולי , ואפילו שאני לא חושב ככה, אז אולי אחרי שנים היה נמאס לי והייתי יכול לעזוב בשקט"
היא עמדה בלי לומר כלום.
אייל חשב שהוא ראה לרגע אחד ניצוץ בעיניה , אותו ניצוץ שהוא מנסה להחזיר 3 שנים , ניצוץ שמחה.
אבל הוא רק דמיין, כנראה, ולרגע הוא גם דמיין אותה אמרת "אתה לא צריך לעצור את הזמן כדי לנשק אותי"
ושוב, הוא רק דמיין, כי שחר לא אמרה כלום.
"אבל אם הייתי יכול להחזיר את הזמן אחורה...טוב, אז הייתי חוזר 3 שנים,לרגע שבו המורה הכניסה אותך- התלמידה החדשה, לכיתה,
זאת שתוך יומיים התאהבתי בה.
והייתי רוצה לא לראות אותך אז, לא להתסתכל, לא להיות שם בכלל, ואז ,אולי עכשיו הייתי עם מישהי אחרת, או שמישהי אחרת הייתה זורקת אותי, לכי תדעי". הוא אמר.
"אני לא זורקת אותך!" היא העירה.
"בסדר" דמעה מעיניו צנחה על הרצפה, "ומה את היית עושה?" הוא שאל.
" לא יודעת, לא חשבתי על זה"
אייל קצת התעצבן, על שחר, ובעיקר על עצמו, שהוא מספר לה את כל הדברים, רגע אחרי שהיא נפרדה ממנו.
אז הוא יצא הפעם באמת, לא לפני שאמר "אם תדעי תגידי לי", ושחר נשארה עומדת, היה לה רע, היא לא רעה, היא לא רצתה לפגוע בו, זה פשוט התגלגל ככה, היא הרימה את הפרחים בדיוק כשנשמע קול בום! מחריד.
היא יצאה החוצה במהירות , רצה מחוץ לחצר ושם היא ראתה אותו, את אייל, על הרצפה , עם אקדח ביד, ודם מתפשט על חולצתו, הכול נראה לה כמו סיוט איום, הרוח פרעה את שיערו של אייל , כאילו מלטפת פניו, והדם ממשיך לטפטף, היא הרגישה שהלב שלה גם כן נפגע, ורק לבכות היא יכלה.
"לא!!!, אייל לא , בבקשה לא, אייל " היא צעקה , ואיש שעבר בדיוק במקום, הזמין אמבולנס.
האוויר הקר לא הצליח לייבש את דמעותיה, והן נצצו יחד עם הכוכבים, בדיוק כמו אז שהם היו ביחד.
ואז רגע לפני שהגיע האמבולנס לקחת אותו, היא רק לחשה לו,
"אייל, אמרת לי להגיד לך אם אני אחליט , אז החלטתי, אם הייתי יכולה להחזיר את הזמן" היא לקחה אוויר ופלטה עוד זעקת בכי, "אז לא הייתי נפרדת ממך" בקול רועד.
אבל אייל כבר לא היה שם,
אייל , כבר לא שמע.