בשדה הקרב

בשדה הקרב

"אייל, אתה בסדר, אייל?"

אייל שמע את הקול במעומעם. הוא ראה רק את צילו של ארנון שרוכן מעליו.

ארנון מיהר להוציא תיק לבן וקטן, והחל לנסות להפסיק את הדימום של אייל.

מדי החאקי של אייל נצבעו באדום לוהט, וידו של אייל הייתה על ליבו, מנסה לגשש את דרכה, כאילו להחזיק בדבר האחרון שנשאר לו...

"אמנון, אני עומד למות, נכון?", אייל שאל בקול רועד, קול מובס.

"לא... אייל, מה פתאום, אתה שור אתה, אתה יודע", ארנון מיהר להרכין את ראשו הצידה. אייל הבין, לפי קולו הרועד, שארנון בכה.

"אני לא רוצה. אני לא מאמין שאני לא אראה שוב אותה, ארנון" אייל לחש.

כמה מתאים לאייל, חשב ארנון. הוא פצוע בשדה הקרב, מדמם כולו, גוסס, ובכל זאת מפחד שישמעו אותו מדבר עליה, כאילו שהיא יכולה לשמוע אותו ממרחק כזה.

אייל חייך, או ניסה לפחות לחייך, הוא בקושי הצליח להניע את שפתיו. הוא אמר רק "אתה מבין, חשבתי שאספיק להגיד לה את זה, כל הזמן דחיתי את זה... עכשיו כנראה שזה נגמר".

ארנון הצטמרר לשמוע את חברו הטוב מדבר כך על מותו. "לא, מה פתאום אייל, אתה תחזיק מעמד, אתם עוד תתחתנו, סמוך עליי היא לא תוכל לעמוד בפניך אחרי שתראה שחטפת שני כדורים למען המולדת", ארנון חייך בתקווה.

"אתה חבר טוב" אייל פלט, "אבל אם אני אמות, תגיד לה את זה, תגיד לה שאהבתי אותה, וארנון, אני יודע שזה קשה, אבל הכי חשוב, תשמור עליה, שאף אחד לא יתקרב אליה, אני, אני פשוט לא אוכל לסבול את זה מלמעלה".

גופו של אייל רטט לשניה, ואז ראשו נשמט הצידה. הוא מת.


*** *** ***


"שחר, זה אייל. כן, הוא מת" ארנון החזיק בה חזק. הוא לא ידע למה לצפות. היא ואייל היו כמו אחים.

שחר פקחה עיניים באימה. "לא. זה לא נכון. מה פתאום, לא, הוא לא יכול, אסור לו" היא צעקה. דמעות זלגו על פניה, חתכו אחת את השנייה ולאחר מכן נופצו על הרצפה.

היא נפלה בכריעה ותפסה את ראשה, ממלמלת לעצמה. הכאב הבלתי נסבל שהיא חשה, הריקנות שבתוכה. הוא היחיד שהצליח להתקרב אליה, שהצליח להחדיר בה אמון כלפי בנים, היחיד שהיא סיפרה לו את כל מה שקרה לה, היחיד שהצליח להצחיק אותה, היחיד שלא ויתר עד שהצליח להרים את מצב רוחה.

והוא מת. ומה היא תעשה עכשיו? איך היא תמשיך? האור העצום שהאיר את חייה מהרגע שהיא הכירה אותו, כבה.

היא בהתה בארנון. ברגע שהיא קלטה שהוא אומר משהו והיא פשוט לא שומעת כלום, היא ניסתה להתרכז. "מה?" היא שאלה.

"כן, הוא ביקש ממני להגיד לך את זה" ארנון אמר, ניסה לשמור על קולו הסמכותי ככל שהוא היה יכול.

"להגיד מה?" היא אמרה כאילו בקול שהוא לא שלה.

"שהוא... שהוא אהב, אוהב, אותך, כבר... כבר ארבע שנים".


*** *** ***


ארנון ישב על כורסה חומה וגדולה כשידיו על פניו, נזכר ברגע שאייל מת. עברו כבר חמש שנים, אבל ארנון עדיין חי את הכאב.

ולא רק בגלל שאייל מת בידיו.

אלא בגלל שהוא לא הצליח למלא את משאלתו האחרונה של אייל. שחר התחתנה לפני שנה.

ארנון הפך בראשו הרהורים, כמה אייל ודאי כועס עליו עכשיו, הוא נזכר איך אייל קינא בכל מי שהעז להתקרב אל שחר.


פרסומתועכשיו, לבו של אייל ודאי נקרע.

ארנון שילב אצבעותיו, ניסה להרגיע את עצמו, כמו שאייל היה בטח אומר, "זו לא אשמתך", "דברים קורים". אייל בטח גם היה מוסיף איזושהי בדיחה.

אבל זה לא עזר, ארנון ידע שהוא אשם, וזה אכל אותו.

אבל מה הוא היה יכול לעשות?

זה פשוט קרה.

דלת חדרו נפתחה, ונכנסה לחדר אישה צעירה, שיערה החום גלש כמו חול בתוך שעון זמן, ועיניה הירוקות יקדו וריצדו לנגד עיניו של ארנון.

"קרה משהו, ארנון?" היא שאלה, קולה היה עדין להפליא.

"לא, לא קרה כלום, הכול בסדר, שחר".