|
|
|
ממש מעלףףףףףףףףף
לירנייי כמה כישרו כמההההה?!?!?!
מהמםםםםםםםםםםםם
אהבתי נוראא
תמשיכייייייייייייייייי מהרושששששששששש
מור'צי 😊
שמחה שאהבת מורצ'י
המשך מחר
אוהבת אווותך..
מאמייי[?!]
אני
התמכרתי...
ואני
דורשת
המשךך...
אחרת
הראש
מאבד
כיוון .... חחחח..=]]
סתם סתם פשוט נכנסתי חזק לסיפור ואני צ'ה המשךךךךךךךךךךךךך
אוהבת, סופה =]]
פרק מ-ד-ה-י-ם
כמו תמיד
חולה חולה חולה חולה
על המאור הזהה
למרות שאני לא אוהבת את השם
אבל עדדין
חולה על היילד
הווא כזה חמוד יאיאא
היא צריכה להיות איתו,
בעצם,
לא.. זה יהרוס את הקשר ..
עזבי חחח
פשוט מחכה להמשך
אוהבת אותך לירנוש!
-אורוש-
תמיר הוא גבר החלומות של כל אישה !!
תאמינו לי בנות .. אני לא משקרת ..הוא שבה אותי בקסמיו..
ובין רגע מצאתי את עצמי מאוהבת בו עד מעל הראש ..
אני מרגישה בעננים שהוא איתי .. פרפרים בבטן בלי הפסקה ..
מחשבות מתרוצצות במוחי ללא הרף .. אני פשוט מרגישה אהבה .
~ ~
כשנכנסתי לחדר גיליתי עלי כותרת של ורדים פזורים על הרצפה.. ועל המיטה בצורת לב..
על הספרייה שלו היו מלא נרות בשלל צבעים וריחות מקסימים.. ומוזיקת רקע שקטה ..
"אני לא מאמינה!" אמרתי לו.. ועל פניי הופיע חיוך כה גדול ומוקסם.
"את אוהבת נכון?" הוא מיד שאל בפחד. "אוהבת מה?" שאלתי..
כאילו אני לא מבינה. "נוו באמת דניאל" הוא מיד ענה לי.
"בטח שאני אוהבת" אמרתי לו.. והחזקתי את ידיו..
"ואתה יודע מה עוד אני אוהבת?" שאלתי אותו..
"מה?" הוא מיד שאל בחזרה..
"אותך מאור" אמרתי.. והתנשקנו...
~ ~
אבל רק עמדנו שם אחד מול השני, מתבוננים זה לזה בעיניים..
ראו את האהבה שלנו.. הניצוצות בעיניים..
הפרפרים שנעו לי בבטן בלי הפסקה.. אבל הוא לא אמר מילה..
והשתיקה? השתיקה המשיכה להתקיים ..
"תמיר בוא לראות אם זה יפה לי" צעקה מור מתא ההלבשה.
"אני צריך ללכת" תמיר אמר לי.. חייכתי ועמדתי במקומי .. הדמעות זלגו מעיניי..
השיר שהושמע בחנות היה "רק האהבה תנצח"
וכל כך כאב לי לשמוע את המשפט -
"רק האהבה תנצח את כל הדמעות.."
כשאני מוצאת את עצמי בוכה עכשיו והאהבה לא מנצחת דבר..
~ ~
כשיצאתי מהמקלחת נכנסתי לחדרי ומצאתי בו את מאור..
"מה אתה עושה פה?? איך נכנסת?" נבהלתי..
ומיד עטפתי את עצמי חזק עם המגבת כדי שלא תיפול..
"נכנסתי דרך החלון, מפריע שווה שלי?" הוא אמר בחיוך...
"חחח תסתובב נו..! אני צריכה להתלבש..
ובכלל לך לנעול את הדלת" ציוותי עליו..
בזמן שהוא הלך לנעול את הדלת לבשתי חזייה ותחתונים..
ומהר חיפשתי בגד לשים.. "אחח איזה חוטיני" הוא אמר לי..
"אוי תסתום כבר סוטה אחד! נו למה באת?" מיד שאלתי..
"סוטה?! לא מתביישת?.. חח אלף פעמים ראיתי אותך ככה..
ומפעם לפעם אני נהנה יותר.."
~ ~
רציתי להיות שלו... רציתי שנהיה ביחד.. אבל משהו עצר אותי..
פחדתי, הרגשתי שכאילו אני בוגדת בתמיר.. אפילו שאנחנו לא ביחד..
מאור ניגש לכבות את האור.. "הדלת נעולה כן?" הוא שאל אותי..
"כה..נעלתי מקודם..כבר שכחת?" אמרתי וצחקנו..
המבטים שלנו שוב נפגשו.. "מה אנחנו עושים מאור?" שאלתי אותו..
"אל תחשבי יותר מידי, תעשי את מה שבא לך לעשות עכשיו.."
הוא אמר לי ונישק את צווארי.. "אני לא רוצה להתחרט אחר כך מאור..
אני לא יודעת עדיין מה קורה בחיים שלי, אני מבולבלת לגמרי.."
אמרתי לו בדאגה.. "שששש.." הוא לחש לי..
"..אל תדאגי, את יודעת שאני לא אפגע בך" הוא מיד אמר..
"אני יודעת מאורי.." השבתי..
"את לוקחת גלולות עדיין, נכון?" הוא שאל אותי.. "כן.." עניתי..
~ ~
.. "אני חייב לטוס לאוסטרליה, הטיול הזה הוא בשבילי..
אני לא יכול להחמיץ אותו" הוא אמר ומחה את הדמעות שהחלו לצאת החוצה..
"לא ביקשתי שתוותר עליו בשביל שום דבר..
אבל ביקשתי תשובה למה אתה מוותר עלינו כל כך מהר?..
אני באמת רוצה לדעת תמיר, זה חשוב לי.." אמרתי לו וקיוויתי שהפעם,
בניגוד לכל שאר הפעמים, אני אקבל את התשובה שמגיעה לי..
"קטנטונת, לא נותר לי הרבה זמן".."אני יודעת שלא,
אני יודעת שאתה כבר צריך להגיע לשער היציאה..
אבל זה חשוב, וזה עניין של כמה מילים וזהו.."
אמרתי וניסיתי לשכנע אותו שכן יספר לי..
"לא דניאל, לא הבנת אותי.. לא נותר לי הרבה זמן..
זמן לחיות" הוא אמר ולא האמנתי למשמע אוזניי..
~ ~
.. הוצאתי את ספר תהילים שהיה מונח מתחת למיטתי..
"אני יודעת שלאחרונה דיי התרחקתי ממך.. אבל עוברים עליי הרבה דברים..
והבקשה הפעם היא לא בשבילי.. זה בשביל מישהו שמאוד חשוב לי..
שבלעדיו החיים שלי לא שווים.. בבקשה תעזור לו ולי.."
לחשתי בשקט והתחלתי לקרוא בתהילים עד שנרדמתי..
~ ~
"תראי חמודה.. החבר שלך חולה במחלה מאוד נדירה..
וקשה מאוד למצוא לה תרופה מוחלטת..
בעזרת מספר טיפולים נוכל לנסות לחסל את הנגיף שבגופו,
אבל זה יכול לגרום על הדרך לשיבושים שונים בגופו של הנער.." הוא הסביר לי..
"..לכן סיכויי ההחלמה הם אכן אפסיים.." הוא המשיך..
"ומה עליי לעשות? האם ככה לוותר ולתת לו ללכת מעולמי?" שאלתי אותו בייאוש..
"אינני יכול לעזור לך יקירתי.. רק תהיי לידו ברגעיו האחרונים.." הוא אמר והלך לדרכו..
~ ~
"את לא תאמיני.. זה היה סיכוי אפסי.. והרופא אתמול בלילה בדק אותי..
ואמר שהוא פשוט בהלם מוחלט ו..." הוא הסביר לי הכל..
"ו???" התרגשתי.. "והנגיף נחלש.. ולאט לאט נהרס בגופי..
הוא אמר שבעוד כמה שבועות אהיה כמו בנאדם חדש..
קשה להאמין אה?.. ממש נס מהאגדות.." תמיר אמר..
ואני לא יכולה אפילו לתאר לכם איך הרגשתי ששמעתי את הבשורה הזאת..
"אוי תמיר.." אמרתי עם חיוך על הפנים וחיבקתי אותו חזק חזק..
"אני אוהבת אותך..אני כל כך שמחה.. התפילות שלי עזרו.." אמרתי לו..
"תפילות?" הוא שאל.. "כן..יומם וליל התפללתי למענך..
רק שתחלים.. קיים אלוהים שם למעלה.. "אמרתי לו והוא חייך אליי..
"אני אוהב אותך.." הוא לחש לי וחיבקתי אותו חזק..
כנראה שניסים לא קורים רק באגדות...
~ ~
מצבו הבריאותי של תמיר הלך והחמיר,
דיברתי עם אחד הרופאים וסיפרתי לו על הסימפטומים שחלו..
והרופא רק אמר "זה היה טבעי שזה יקרה, ברור מאליו...
הכל תהליך.. תהליך לקראת המוות.." .. עמדתי מולו,
ופעם ראשונה בחיי שלא בכיתי.. כבר לא נותרו לי דמעות..
~ ~
הימים חלפו, ואיתם גם הרגעים האחרונים שלי ושל תמיר ביחד..
באותם הימים, השתדלתי כמה שיותר לנצל כל רגע איתו,
להראות לו חיבה ואהבה, לטפל בו ולהראות לו שהוא חשוב לי,
ושכל כך אכפת לי ממנו..
~ ~
"תפסיק להיות כזה פסימי!"
"איך את רוצה שאני יהיה דניאל?!,
נראה אותך מתמודדת עם מוות שידוע לך מראש" הוא צעק עליי..
ולא ידעתי מה לענות לו..
"..אני רוצה שתמשיכי לחיות אחרי שאני אלך, שמעת אותי?!..
אני רוצה שיהיה לך טוב דניאל, כי מגיע לך הכי טוב שבעולם..
טוב שלא יכולתי לתת לך.."
"אני אוהבת אותך תמיר.." לחשתי והתחלתי לבכות..
"אני מרגיש שזה הסוף.. אני מרגיש" הוא לחש..
"לא.. תמירי.. זה לא הסוף" ניסיתי לשכנע אותי ואותו...
"איי.. כואב לי" הוא לחש והתחיל להתבכיין..
"איפה?!" נלחצתי..
"בלב.." קולו נחלש עוד יותר..
"תמיר!! אל תפחיד אותי! אני יקרא לאמבולנס" צעקתי..
ורצתי להביא את הטלפון האלחוטי..
וכשחזרתי.. זה כבר היה מאוחר מידי.. ליבו נדם.. ואיבדתי אותו.. לתמיד..
~ ~
"אל תבכי ילדה.." מאור לחש באוזני וליטף את פניי..
"..יהיה טוב.. אני איתך תמיד, אני בחיים לא אעזוב אותך" הוא לחש לי וחייך אליי..
"תודה מאורי.. על מי שאתה..
אתה לא יודע כמה אני מודה לאלוהים על זה שהכרתי אותך" לחשתי לו..
~ ~
"תמיר, זהו עוד מכתב שאני כותבת לך..
עוד מכתב שאני בספק אם אי פעם תקרא..
אני מתגעגעת אלייך תמיר, מתגעגעת כל כך..
לפעמים אני מאבדת שליטה על החיים שלי, ורק המחשבה שאתה קיים איפשהו,
שאתה דואג, שומר ומגן עליי מחזירה אותי למציאות הטרגית שאותה אני חיה כל יום מחדש..
מחזירה אותי אליה, ומכריחה אותי להתמודד עם כל הכאב שהשארת עם מותך..
החיים שלי כבר לא אותו הדבר בלעדייך,
ואפשר להגיד שאין לי ממש חיים עכשיו.. אלא רק צורת התמודדות..
התמודדות עם המבחן שאלוהים העמיד אותי בו..
והתמודדות עם העתיד הקרוב ואף הרחוק..
אותו עתיד, שאני יאלץ לעבור לבד.. בלעדייך..
כשהלכת לעולמך, שוב התחלתי לפקפק באלוהים..
כל כך כעסתי על המילה הזאת 'אלוהים'- על הדבר הלא מוגדר,
הלא ידוע, שכולם מאמינים בו ואוחזים בו את תקוותם האחרונה..
בחיים שלי היו לי שתי תקוות..
הראשונה הייתה התקווה שאבא שלי, עליו השלום, יחלים ממחלתו הקשה..
וישוב להיות האבא מספר אחת בעולם, האבא הכי טוב, הכי ישר,
הכי אוהב והכי אכפתי..
לצערי אלוהים לא שמע את התפילה שלי,
את התקווה הנואשת לדמות כה אהובה ונערצת בחיים שלי..
ואחרי מות אבי פקפקתי בו, באלוהים, זלזלתי, לא האמנתי,
לא שמרתי מצוות, ולא כלום.. לא האמנתי שקיים דבר כזה שנקרא בורא עולם..
ואז אתה נכנסת אליי לחיים.. כמו מלאך שנפל עליי מהשמיים ונחרט עמוק בתוך הלב שלי..
אותו המלאך שכנראה מקומו באמת נמצא שם למעלה,
בין המלאכים, ולכן אתה, אותו המלאך, חזרת לשם...
חזרה לי האמונה באלוהים כשחלית, כשכל כך רציתי שתבריא..
שכל כך לא היו לי את אותם הכוחות הנפשיים להתמודד מחדש עם מצב כזה..
ואז איבדתי אותך, עוד דמות יקרה מהחיים שלי נעלמה, כאילו מעולם לא הייתה..
בלעה אותה האדמה, והיא לא כאן איתי יותר..
ואני לבד.. בוכה, צוחקת, שמחה, כועסת, עצובה, שלווה והכל לבד..
בלעדייך ובלעדי אבא שלי..
ועכשיו תמיר..? אתה רוצה לדעת אם אני מאמינה..?
אתה תתפלא לשמוע את התשובה שלי,
ואם היית עכשיו בחיים והייתי עונה על השאלה הזאת..
היית צוחק והיית אומר לי 'קטנה שלי..איזה מהר את משנה אמונה..'..
והייתי אומרת לך שאתה צודק..כי עכשיו אני שוב מאמינה,
מאמינה שאלוהים לא לקח אותך סתם אליו, ושהוא לא לקח את אבא שלי סתם אליו..
לכל דבר יש סיבה, לכל דבר שקורה בעולם..
ולפעמים דרכי האל נסתרות..
ולא תמיד אפשר להבין למה הוא עושה את מה שהוא עושה,
אבל אני חושבת שזה לטובה..
כי אין סיבה אחת בעולם הזה שתיענשו על היותכם
האנשים הכי טובים שהיו קיימים עלי- אדמות..
נקטפת ממני פרח שלי, נקטפת בעודך צעיר,
עוד לא הספקת להתפתח, לא הספקת לגדול, לא הספקת לחוות מספיק..
תמיר, תמירי שלי..
הימים חולפים להם פה למטה, חולפים כל כך מהר..
ואני חייבת לקחת אחריות על מה שקורה בחיים שלי,
לקחת אחריות על המציאות שבה אני חיה..
קשה לי לקבל את העובדה שאתה לא איתי,
ואיפשהו בתוכי קיימת התקווה שאתה עוד קיים כאן,
שאתה חי.. שתחזור אליי, תיתן לי נשיקה רכה על הלחי,
וחיבוק אוהב.. ונישאר לנצח זוג אוהבים..
האהבה שלי אלייך תמיר לא ניתנת להגדרה במילים,
אני לא יכולה אפילו להגיד לך כמה.. כמה אני אוהבת.. כמה אני מתגעגעת..
תמיד תהיה האחד בשבילי, אהבת האמת האחת והיחידה..
לא חשבתי שתלך לי כל כך מהר,
לא חשבתי שאני ואתה זה יהיה רק משהו זמני, משהו לתקופה מוגבלת..
תמיר, אני כותבת לך את המכתב הזה עכשיו,
כי הוא הולך להיות האחרון שתקבל.. האחרון שאני אכתוב לך..
אסור לי להיאחז בעבר יותר מידי, אני חייבת לקחת שליטה על החיים שלי,
להמשיך הלאה למרות כל הקשיים שכרוכים בכך..
מאור ואני התקרבנו שוב פעם, כנראה שלא משנה מה נעבור בחיים שלנו,
כמה שנתרחק, ולא משנה לאיזה כיוון כל אחד יפנה,
בסוף נמצא את דרכנו חזרה אחד אל השני..
משהו בי אומר לי שהדבר הכי נכון בשבילי זה להיות איתו, עם מאור..
כי הוא ידאג לי עכשיו, והוא ישמור עליי.. כמו שאתה היית שומר כשהיית כאן..
אני יודעת שהוא אוהב אותי, והוא לא מפסיק להגיד לי את זה..
ואני גם אוהבת אותו, אבל לא באותה מידה שאני אוהבת אותך..
אני חושבת לתת לי ולו צ'אנס.. צ'אנס להיות ביחד, לנסות לאהוב..
אני יודעת שבבוא הזמן אני באמת ילמד לאהוב אותו,
כי הוא בנאדם מקסים, בנאדם שבאמת היה לצידי כל הזמן..
המכתב הזה הוא מין בקשה, בקשה אלייך תמיר..
רק לספר לך על מה שעתיד לקרות.. על החיים שלי, ועל העובדה שמאור יהיה חלק מהם..
אני מקווה שאתה שמח בשבילי עכשיו,
שמח שאני ממשיכה הלאה, שמח שאני מנסה לאהוב מישהו אחר..
ושמח שלא שכחתי אותך..
תמיר אתה תמיד תהיה חלק ממני,
אני בחיים לא יאהב מישהו כמו שאהבתי אותך..
אבל, אני חייבת להמשיך לחיות,
חייבת להראות לבורא עולם שאני מתמודדת,
מתמודדת באומץ והרבה העזה, ובאמת מנסה.. מנסה להמשיך..
שלך לנצח,
דניאל"
קיפלתי את המכתב לארבעה חלקים שווים,
והכנסתי לתוך מעטפה קטנה לבנה..
"אני יודעת שזה אולי לא יגיע.. אבל זה מעין פורקן בשבילי" כתבתי על גב המעטפה..
הכנסתי אותה לתוך התיק שלי..
וירדתי למטה לפגוש את מאור, שחיכה לי בסלון עם המשפחה.
"אני מוכנה" אמרתי לו, ויצאנו מהבית..
"את בטוחה שאת מסוגלת?" הוא שאל אותי.. רגע לפני שנכנסנו פנימה..
"כן.. בטוחה יותר מתמיד" אמרתי.
"אני אחכה לך פה" הוא הציע, והתיישב על ספסל באזור.
"אני לא אתעכב" השבתי,
לקחתי נשימה ארוכה והלכתי לעבר הקבר שלו.. הקבר של תמיר..
הלכתי באיטיות, כל צעד נראה לי יותר כבד מקודמו..
הלכתי על שביל עפר, עד שהגעתי לקבר שלו..
לקבר של אותו הנער, ששוכב לו למטה עם חיוך,
אותו הנער שכבר לא איתנו, ואותו הנער שכבר לא ישוב..
"תמירי" לחשתי בשקט, והדמעות חיש מהר נפלו להם על לחיי האדומות..
הוצאתי את המעטפה מהתיק, והנחתי אותה על המצבה..
"בשבילך.." המשכתי ללחוש, והעברתי יד עדינה לאורך הקבר..
מיששתי כל אות ואות שחרוטה לה על המצבה 'תמיר' כתוב בגדול, בצבע תכלת..
"להתראות..." לחשתי, התכופפתי ארצה ונשקתי לקבר החם..
הלכתי בחזרה למאור, שישב לו על אותו הספסל, באותה התנוחה בדיוק..
כשהוא הבחין בי מתקרבת אליו, הוא מיד קם והלך לכיווני..
"את בסדר?" הוא שאל אותי בדאגה, ואני חייכתי..
"יהיה טוב" לחשתי לו.. והוא אחז בידי חזק..
"אני איתך דניאל, כל הזמן.. תמיד" הוא הוסיף..
"תודה" לחשתי בשקט... והוא חיבק אותי חיבוק ממושך..
ככה עמדנו לנו שנינו שם, בין אלפי קברים, באמצע בית הקברות,
כשהשמיים מזילים דמעה, ועוד דמעה..
עד שאנחנו מוצאים את עצמנו מכוסים בבגדים רטובים, שדמעותיי מתאחדות עם הגשם..
"אני אוהב אותך.." הוא לחש לי וליטף את פניי..
"אוהב כל כך.. כל כך" הוא הוסיף וחייך אליי..
"קשה לי מאור.. כל כך קשה לי" השבתי בשקט,
מנסה לנגב את פניי מהגשם והדמעות..
"יהיה בסדר נשמה שלי, את החיים שלי אני ייתן לך..
את תראי, יהיה טוב" הוא ניסה לעודד אותי..
הרמתי את ראשי, והתבוננתי בפניו.. כל כך שלוות ורגועות,
עיניו היו בוהקות.. ניצוץ של אהבה היה בהם,
ניצוץ שהיה מיועד אך ורק לי.. "אני רוצה לאהוב אותך..
כל כך רוצה מאור" אמרתי לו.. והוא חייך..
"שום דבר לא לחוץ, לאף אחד מאיתנו.. כל דבר יקרה בזמן שלו,
אם בכלל.." הוא הסביר לי בשקט..
"אתה לא תעזוב אותי אף פעם, נכון?" שאלתי אותו..
מביטה בשפתיו, מחכה שהוא יגיב, מחכה לקרוא אותן..
"בחיים לא דניאל, בחיים לא..." הוא השיב..
והתנשקנו.. נשיקה של עצב, של חולשה, של כאב, של צער,
וגם של אהבה...
וואייייי מהממםםםםם
איזה סוףףף מדהיםםםםםםםםםם
אהבתי בטירוףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףףף
את מוכשרת ברמות שלא יאומנותתתתתתתת
אהבתיייי
מוואאהה
לאפפפפפ יוו
וידעתי שהסוף של הסיפור ממש קרובבבב
מוואאאהה
רותם..
לאאאאאאאאאאא
זה
לא
נגמר 😢((
מה
אני
יעשה
בלי
הסיפור
המדהים
שלך?!?!?!?!
מאמי
בכל
אופן
סיימת
אותו
בדרך
הכי
מרגשת
ומושלמת
שמישהו
יכול
לסיים
אני
בכל
אופן
ממש
אהבתי
את
הסיפור 😊
ואותךך
אני
עדייין
אוהבת =]]
שלך, סופוש =]]
נ.ב. אני מקווה בשבילך שאת תמשיכי לכתוב עוד סיפורים 😊 חחח
אחרת... (סתםם סתםם מאמי אני פשוט חולה על הכישרון שבך =]] )
רותמיק וסופה שמחה שאהבתן (:
וכן רותם, זה היה ידוע כבר שהוא יסתיים בקרוב..
אוהבת אתכן ..
אמאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא
לירנייייייייייייייי
את לא יודעתתתתתתת באיזה מצב אניייייייייייי
איזה סיפורררררררררררררררררר
כל כך אהבתיייייי
אין לך מושגגגגגגגגגגגגגכמה אהבתיי
איזה סיפור מלא אהבההה
כאבבב
דמעות
צערררררררר
אבל מושלםם כמו כל מה שאת רושמתתת
אני עם דמעות בעיניים נשבעת לךך
ריגשתי אותיי מאודדדד
אין לך מושג כמההההה
אין את ענקיתתתתתתתתתתתת
איזה סיפוררררררררררררררררררר
איזה סוףףף!!!!
ממש קבלי ח"ח ענקיייייי
מדהיםםם
מעלףף
מושלםםםם
מהמםםםםםםםםםם
איןןן זה מושלםםםםםםםםםם
לירניי י'כישרון מהלךך שכמותךךךךךךךךך
אוהבת אותךךךךךךךךךךךךך מוצוו
ומחכה לעוד סיפורים מעלפים כמו אלההה
לפ יוו
מור'צי 😊
ווואיייי נגמר?!
יאוווו חבללללללללל
אני קוראת חח חושבת לעצמי טוב אני אקרא אני אגיע לקצב שלהןןן
וואי איזה עצובבבבב זההה=[[
מההתחלה חשבתי שהיא בסוף תהייה עם מאור כי הם פשוט נועדו זה לזה!
אבל למההQ#%?$
למה תמירי שלי מתתת?!?!
אוףףף איזה גורל אכזרר עשית לווו חחח
היית מלווה לי אותו😉
חעחע אוהבתותךך מאמייי
איזה פרק מצמרר הפרק האחרוןן יואווו
אהבתי ת'סיפורר חבל על הזמןןן
פשש כל הכבוד לך על הכישרוןןן!!!
אין עלייךךךךךךך
פשוט תדעי לך שנהנתי לקרוא כל מילה ומילה בסיפוררר
תענוג פשוטטט
רואים שהכתיבה שלך משתפרת מפרק לפרקקק
כל הכבוד לךך בובה😊
אוהבתותך המוןןןן
יפיתי שלךך=]
מורצ'י שלי אני שמחה שהסיפור נגע לליבך..
ותאמיני לי שגם לי היה קשה לכתוב את הפרק האחרון..
ואתמול ישבתי כמה שעות, ורק ניסחתי ושיפרתי ושיניתי
דברים לקראת הסוף..
אני גם יתגעגע לסיפור 😢 .. הכתיבה שלו הפכה לשיגרה אצלי חח =/
אולי עוד מעט אני אתחיל סיפור חדש, לכי תדעי.. - אני עובדת על משהו,
אבל לא סגור אם אני אפרסם אותו או לא..
בכל אופן יש את 'הזמן להתחיל להמשיך'- שרק בתחילת דרכו..
יפיתי מאמי, התפלאתי לקבל תגובה ממך.. חשבתי שנעלמת.
טיפה באסה להשלים את הכל עכשיו, ולגלות שהוא הסתיים ..אה?
שמחה שאהבת את הסיפור, וכן באמת הכתיבה השתפרה מפרק לפרק
אוהבת אותך..
הוי לירנוש.. רק עכשיו היה לי האומץ לקרוא.. אני לא יודעת מה יותר חזק אצלי.. הדבר הזה שתקוע בגרון ולא רוצה לצאת, או הדמעות האלה שלא מפסיקות.. או אולי הצמרמורת הזאת שעברה ועדיין עוברת לי בגוף... זה היה סיפור מדהים..שהיו בו כל כך הרבה דברים..עצב..שמחה...כעס...ואיך שלא..מוות...
אבל בסופו של דבר מה שהיה צריך לקרות קרה...ואני שמחה שבסופו של דבר היה מי שיאסוף אותה...-מאור...וזה דבר שלא תמיד יש לכולנו...
אהבתי נורא ת'סיפור שלך.. ובכלל.. אני אוהבת אותךךך
טלוש...
יאו יורדות לי דמעותתתתתתתת
זה כל כך יפההה..כל כךך 😢
מוכשרת שכמותך תראי כמה ריגשת אותיייייייייייייייי
לירני שלייייייייייייייייייי
איזה סיום מעלףףףףףףףףףףףףף
ממש ריגשת אותי!!!
אין עלייך מאמי שלי
זה היה אחלה סיפור
ונהיתי מכל שניה שאני קראתי בו..!!
אוהבתותךךךךךךךך
אנא תאר את הבעיה בהודעה זו:
|
|
|
|
|
אתר האהבה הישראלי