סתכלו זה משו שכבתי ואני רוצה לדעת מה דעתכם על זה... יכול להיות שיהיה לזה המשך הכל תלוי בתגובות שלכם.... 😁 🙄
היא עמדה במרפסת מביטה אל קצה הראיה, נותנת לטיפות הגשם לשטוף את דמותה האפלה... היא איננה חשה קור או חום, אור או חושך, מגע רך ואוהב או מכה כואבת... הריקנות בעינייה הייתה קשה מנשוא לכל המביט בה, הכאב שחשה באותם הרגעים היה מעבר לכל תיאור וכל כוחותייה נדרשו לה כדי לעצור את דמעותייה שאיימו לפרוץ מעינייה הירוקות והבהירות...
אומנם היא ידעה שיש לה עוד זמן, עדין נותרה לה תקווה אך זו אט אט עזבה אותה עם כל שניה שחלפה....
בעודה עומדת כך התחילו המחשבות לצוץ בראשה מבלי שרצתה בזה, היא נזכרה בכל אותם הרגעים שחוותה איתו, כל המילים היפות שאמרו אחד לשני וכמובן המגע העדין והאוהב של השפתיים שלו על שפתותיה.... בראשה צילצל צחוקו המתגלגל שתמיד עודד אותה ובעיני רוחה עלו אותן פנים יפות ועדינות שכה אהבה, עם החיוך המדהים שחשף שיניים צחורות יותר משלג צעיר, העיניים כחולות בהירות כמו שמיים ביום קייצי חם... רק עצם המחשבה שתאלץ לעזב אותו פילחה את ליבה כמו סכין והדמעות שירדו במורד חייה היו כפרצי דם ומלוחות ממי ים.
בעוד הגשם מתחזק החלו לעלות בה אנרגיות מטורפות שהייתה חייבת לפרוק בדרך זו או אחרת. היא ידעה שלא תוכל עוד זמן רב לעמוד אל מול רגשותייה ושעליה לעשות דבר מה בנידון, למרות שלא יכלה יותר לסבול את אותה הרגשה לא הייתה מסוגלת לוותר עליו בטרם עת, כל עוד הרגישה את ליבה פועם בחזה ידעה שיש עוד תקווה, היא האמינה באמת ובתמים שחייה יגמרו כמו סיפור אגדה יפייפה מימי קדם...
פתאום מבלי לשים לב למעשייה היא הסתובבה ונכנסה לבית, שמה נעליים ויצאה לרחוב, היא פתחה בריצה מהירה לכיון לא ברור, רגלייה נשאו אותה לכיון ביתו.... ראשה אמר לה לעצור אך רגלייה צייטו רק למשאלת ליבה היחידה-לראות אותו ולו רק עוד פעם אחת..... בריצתה לא הרגישה במרחק שעברה, העייפות המצטברת לא השאירה עליה סימן ונשימתה נשארה יציבה כמו בזמן טיול בפארק.
מבלי ששמה לב לכך כבר הגיעה לביתו אך עם זאת לא היה בה הכוח לדפוק על הדלת ולהכנס.... היא עמדה שם מספר דקות וראתה את האור הדולק בחלון, אומנם הוא אמר לה שתמיד יהיה מקום בביתו בשבילה אבל כרגע היא פחדה לראות אותו, לראות אותו ולשבור את כל אותן ההגנות שניסתה לבנות זמן כה רב שימנעו ממנה סבל לתקופה יותר ארוכה אחרי שכבר לא יוכלו להיות יותר ביחד.... היא הסתובבה עם הגב לבית ודמעות פרצו מעינייה בעוצמה שעוד לא ידעה, אוזנייה היו דרוכות לכל רחש קטן וראשה פנה להסתובב כאשר שמעה דלת נפתחת.. בעודה זורקת מבט אחרון על אותו בית שבו בילתה זמן כה רב והרגישה בו כל כך נאהבת, הסתובבה והכריחה עצמה לפנות לאחור....
בגדיה שערה ונעלייה היו כולם ספוגים במים אך הדבר לא הפריע לה כלל וכלל, היא ידעה שבלעדיו אין עוד טעם לחייה, היא לא יכולה לתאר יום אחד בלי אהבתו נערפת עליה, בלי המגע העדין והמנחם, בלי החיוך שריפא כל פצע והנשיקות המתוקות שהשאירו תמיד טעם של עוד...
היא התחילה לרוץ מנסה להתרחק מהביתו ובכך אולי להרחיק גם אותו מליבה אך דבר לא עזר, ככל שהגבירה את הקצב כך גם התגבר קצב המחשבות שהתרוצצו בראשה כבר זמן כה רב, היא נזכרה באותו שיר ששמעה עוד בפעם הראשונה הנפגשו, משפטים מסויימים הידהדו באוזנייה יותר מאחרים, היא רצה ומבלי להיות מודעת לכך התחילה למלמל משפט אחד "אינך רואה זאת בעיניי?" דמעותייה התערבבו עם טיפות הגשם שלאט לאט התחיל להחלש ככל שכוחה עזב אותה מהריצה הארוכה.
לא קראתי הכלל כי הייתי חייב ללככתת אבל ממה שקראתתיי
י=א=פ=הה!!!
ההממששךך!! חח....
אחלה של כתייבהה!
יאווו
זה כל כך יפהה..
הכתיבה שלך מהממםם, אבל ממש..
היא ע מוקה ועוצמתית ויש לך המון מטאפורות ואנלוגיות שעושוןת את מה שאת כותבת כל כך נדיר ומהמם..
התוכן מעניין רצח ומושך.. לדעת מה בדיוק קורה ומה יקרה..
אז בבקשה תמשיכיכייייייי
כי זה כל כך יפה
מעלףף
מדהים
מהמם!!@
מחכה להמשך בקוצר
רוחח
אמאאא
כמה שאת מוכשרת!!!
ברן
יוווו איזה חמודדהההההה
יאללה תגיבו עוד
אם עוד אנשים יסתקרנו מהסיפור הזה אני יכתוב לו המששך אבל יאללה זה תלוי רק בכם
תגיבווווו P:
QUOTE (oshri_Ok @ 03/02/2006) לא קראתי הכלל כי הייתי חייב ללככתת אבל ממה שקראתתיי
י=א=פ=הה!!!
ההממששךך!! חח....
אחלה של כתייבהה!
עכשיו קראתתיי ה-כללל!!
כמה שארוך ככה שוווה לקרואא!!! 😛
ממש אבל ממש יפפהה וכמו שברנרדה אמרהה כתיבה עם עוצממהה!!!
ההממששךךך!!!
😁
יווווו איזה חמוד אושריייייי
תודה מותק באמת!!!
אני לא יודעת אם יהיה המשך כי זה דיי אמיתי כאילו, לא כתבתי את זה בשביל להתחיל סיפור אלא בשביל סתם לפרוק כל מה שיש לי על הלב
הסיטואציה המתוארת לא אמיתית אבל כל הרגשות של האובדן דרך והחוסר אונים שהגיבורה חשה זה בדיוק מה שעובר עלי עכשיו שאני יודעת שאני צריכה לעזוב את אהובי בעוד 4-5 חודשים....
נראה יכול להיות שיהיה המשך התחלתי עכשיו לכתוב איזה משו אם יצא יפה אני ישים את זה גם!
וואווו..
פשוט מקסים!!!
נורא עמוק..
אהבתי ביותר..
שימי המשך..=]
תודה אורוש ממש חמודה!!!
בעזרת השם בלי נדר מחר המשך אולי אפילו היום בערב נראה...
QUOTE (SexyBunny @ 04/02/2006) יווווו איזה חמוד אושריייייי
תודה מותק באמת!!!
אני לא יודעת אם יהיה המשך כי זה דיי אמיתי כאילו, לא כתבתי את זה בשביל להתחיל סיפור אלא בשביל סתם לפרוק כל מה שיש לי על הלב
הסיטואציה המתוארת לא אמיתית אבל כל הרגשות של האובדן דרך והחוסר אונים שהגיבורה חשה זה בדיוק מה שעובר עלי עכשיו שאני יודעת שאני צריכה לעזוב את אהובי בעוד 4-5 חודשים....
נראה יכול להיות שיהיה המשך התחלתי עכשיו לכתוב איזה משו אם יצא יפה אני ישים את זה גם!
תודה,גם את חמודה..
אני מבין אותך בקטע של הלפרוק וזה ואם את לא רוצה להמשיך אל תמשיכי,
כי אם כואב לך אין סיבה שתתעני בגללנו..... למרות שלי,אישית,יהיה ממש חבל לא להמשיך
לקרוא ת'המשךך כי הצורת כתיבה שלךך ייחודית..
ומה הכוונהה שלך ב"לעזוב את אהובי עוד 4-5 חודשים"???????
וואיייייייי אאאאאאאאאיזה מ=ד=ה=י=ם!~#[;;;;
אחד הדברים היפים שקראאאאאתי !
את כותבת מדהים מאמי .. :]
וכמו שאמרו הכתיבה שלך עמוקה ועוצמתית..
וווווווווהייייי 😢
באאמת עוצמתיתי באאמת עמווקוקוק
ממש באא לי לבכוכותותות😢
תכתבי עודודדד טוב? 😢
קודם כל ממש תודה לכולכםםם אתם ממש מדהימיייים הכי מפרגנים בעולם מואההה על כולכככם 😘
אושרי זה לא שזה כואב לי, כאילו אני ככה פורקת הכל וזה כמה זמן של כאב אבל אז זה הרבה יותר קל, כאילו להוציא את כל הרגשות והתחושות מהבטן... להשתחרר מהנטל הזה.....
אני עוזבת עוד 4-5 חודשים, כי אנחנו עוברים דירה, בגלל זה גם אני ואהובי לא נהיה ביחד גם אם הוא ירצה (אנחנו ידידים ממש טובים ואני מאוהבת בו) כי אני יודעת שאם נהיה עכשיו ביחד יהיה לי עוד יותר קשה לעבור......
התחלתי לכתוב את ההמשך אני ישים אותו או היום בערב או מחר.....
נ.ב
משו מאוד חשוב, הסיטואציות המתוארות -ל-א- אמיתיות, זה לא באמת קרה שככה יצאתי עד לבית שלו, ושרצתי בגשם והכל...
אבל כל התחושות והכל אז זה באמת מה שעובר עלי.
זה משו שחשוב להבין בעיקר אם אני ממשיכה את הסיפור כי כל הסיפור הזה זה מקרה שאול בכדי להסביר ביתר קלות את מה שאני מרגישה אוקי!
ושוב תודה לכולכם!
אוקי בגלל שאתם כל כך מתוקים ומפרגנים הכי שבעולם כתבתי לכם את ההמשך הזה, והחלטתי שאני ימשיך מזה סיפור, הוא לא יהיה ארוך מדי כי אחרי הכל זה החיים ואלה הדימיון שלי, ואני אכלול גם כמה פרטים (כמו למשל החלום שתראו בפרק הזה) שגם אמתיים ואני אתייעצץ איתכם דרך הסיפור לגבי החיים שלי ומה כדי לי לעשות?
מתאים לכם?
*~*כל כאבה*~*/פרק ב'
היא נעצרה והסתכלה סביבה... היא הכירה את המקום, פה היא הכירה אותו... פה בבית שלידו היא עומדת היא הכירה בפעם הראשונה את אהובה!
היא התיישבה על המדרכה ליד הבית מנסה לנקות את הראש ממחשבות עליו אבל זה היה חזק ממנה, היא נזכרה באותו לילה קסום שבו הם הכירו, עד עכשיו התאריך היה חקוק בזיכרונה וכל פרט קטן על אותו לילה לבן שבילו יחד נשמר בליבה.....
היא ישבה ככה מסתכלת על הכביש מבלי לראות אותו באמת, היא נזכרה איך על הכביש הזה ממש בפעם הראשונה הוא הסיע אותה על האופנוע שלו בעודה יושבת מאחוריו מחבקת אותו ונושמת את הריח המשכר של הבושם שלו. היא נזכרה באותו חיוך מקסים ששלח אליה כשהסתובב להביט בה ובאותה תחושת הביטחון שחשה לצידו, כאילו דבר לא יכול לפגוע בה כל עוד היא איתו והוא שומר עליה. אז הם עוד לא הכירו והיא לא ידעה עליו דבר חוץ משמו וגילו, אבל היה משהו בעיניו שנתן לה תחושת ביטחון, הכנות והיושר שראתה בו כבשו אותה ישר, פניו היו פני ילד, ילד יפה ומקסים שטרם התבגר אך עם זאת היא ראתה בו את אותו הגבר שהיה. אותה האחריות שבו... הפתיחות שאיפשרה לה לראות בתווי פניו כל רגש ומחשבה שעברו בו... ואם זאת מסתוריות וצל של עצב בלתי מוסבר...
עד עכשיו בכל פעם שהביטה בו ראתה את אותו שמץ סבל וכאב, כאילו דבר מה מעברו יושב על ליבו ולא נותן לו מנוח.. כאב לה לראות אותו כך והיא הייתה מוכנה לתת את חייה למען יתרפא הפצע בליבו, הכאב יעלם מעיניו לנצח והוא יחזור להיות שמח וחסר דאגות.
היא מעולם לא ראתה אותו בוכה, תמיד היה ניצב מולה איתן וחזק, חסר דאגות וקליל דעת אבל היא ידעה שכל זה רק מעטה חיצוני מסיכה שהוא לובש... קשה לומר שראתה זאת אם כי יותר נכון להגיד הרגישה את הסבל שלו... הרגישה בעזרת אותו קשר מיוחד שנוצר בינהם כאילו היו אחים שהופרדו בילדותם אך אותו דם זורם בעוקיהם או שני חלקים של שלם אחד שכל רצונם הוא להתאחד שוב זו בזרועותיו של זה.
היא לא יכולה לסבול את המקום הזה או כל מקום אחר שהזכיר לה אותו, בתוך תוכה היא התחילה להבין שהדרך היחידה בשבילה להוציא אותו מהראש זה לעבור למקום שבו הם לא היו יחד אף פעם, זאת הדרך היחידה למנוע מליבה המסכן את כל הסבל שהוא עובר.
היא קמה על והתחילה סוחבת את רגליה העייפות במעלה הרחוב, בדיוק באותו מסלול שבו נסעו לפני ארבעה חודשים מחייכים וחסרי דאגות, כאילו העולם נוצר רק למען שניהם והם היחידים בו...
היא הלכה כך מספר דקות מבלי לבחור במודע את מסלול הליכתה ועברה על פני כל אותם המקומות החשובים בהיסטוריה המשותפת שלהם. בתים, רחובות, גנים, סימטאות.... לכל מקום שלא הסתכלה ראתה אותו משיר אליה מבט ושמעה אותו קורא בשמה. היא הרגישה שדעתה מתחילה להטרף עליה, היא הייתה חייבת לראות אותו, לשמוע את קולו המתוק, שיחבק אותה ושוב יגרש כל פחד וחשש מליבה, היא הייתה נואשת לראות אותו ולו רק לכמה דקות בודדות, אבל לא הייתה לה האפשרות לעשות זאת, היא ידעה הייטב שבכל פעם שהיא איתו היא שוחכת מהכל, אבל אז כששוב הם נפרדים בכניסה לביתה והוא נושק לה לשלום היא אינה יכולה להרפות ממנו והרגישה כאילו בזמן החיבוק הידידותי והמנחם שלהם ליבה היה נחצה לשני חלקים וחלק אחד היה הולך איתו לכל מקום שלא הלך והחלק שנשאר בתוכה היה מתפורר לרסיסים כמו ורד עדין בליל חורף מושלג.
היא נזכרה איך הייתה מתעוררת כל בוקר לאחר ששוב אותו חלום רודף אותה... היא ניחשה כבר מזמן שהחלום הוא עליו אבל לא הבינה את פישרו.... היא הייתה מתעוררת וממלמלת את שמו כאילו שהוא לצידה, במיטתה, מחכה רק שתקרא לו..... ובכל פעם מחדש התאכזבה למראה הריק של מיטתה לאחר שהייתה קמה ממנה...
