אנרגיית הרגש

מהו רגש?
כל אחד ואחד מאיתנו מפרש את המונח "רגש" בצורה אחרת.
אדם אחד נותן לרגשותיו להציף אותו ואילו אדם אחר מדחיק את רגשותיו, כך שדבר כמעט אינו נוגע בו.

הרגש הוא גשר למהות שלנו.
כשאנחנו מרגישים, אנחנו חווים דברים: אמפתיה, הבנה, אהבה, כאב, צער ועוד.
הרגש מאפשר לנו להכיל אנשים וסיטואציות, אך בעיקר מאפשר לנו להכיל את עצמינו.

מה קורה, אם כן, לאדם שקשה לו להרגיש?
חוסר יכולת להרגיש רגש מסויים, מעידה על הדחקה קדומה של אותו הרגש.
פרויד, היה מבין הראשונים, שהעלו למודעות את עובדת היות ההדחקה השקעה אשר דורשת מהאדם משאבים רבים. ככל שההדחקה חמורה יותר, כך כמות המשאבים הנדרשת מהאדם גבוהה יותר. דבר זה מוביל לכך, שבסופו של דבר, ניזוק האדם ברמה המנטאלית ואף הפיזית.

כיצד קורה הדבר?
כילדים, אנו מכילים בתוכנו את כל מגוון הרגשות. כאשר כואב לנו, אנו בוכים. כאשר פוגעים בנו אנו נעלבים, וכאשר שמח לנו, אנו צוחקים/ שרים וכדו' כדי להפגין את שמחתנו.
מאז שחר ההיסטוריה, מוחצנות רגשית מעולים לא התקבלה בעין יפה (בעיקר מוחצנות של מבוגרים). לכן, כהורים וכמבוגרים אנו נוטים לחנך את הילדים שלנו למקובלות חברתית הדורשת הצנעת רגשות ("אסור לצרוך בקול באמצע הקניון"; "אתה כבר ילד גדול, אל תבכה" וכו').
בחינוך זה, אנחנו למעשה (מי יותר ומי פחות), מלמדים את ילדינו להדחיק.
במקום לאפשר לילדנו להתבטא ולשחרר את אנרגיית הרגש אותו הם חווים, אנחנו מעודדים אותם להדחיק את רגשותיהם ולשמר בתוכם את אנרגית הרגש.

יתרה מזאת, פעמים רבות, ביטוי הרגש של ילדנו מהווה עבורנו, כהורים, מראה לדברים ולרגשות אותם הדחקנו. מכיוון שאנו רואים מולנו מראה, ומכיוון שפעמים רבות, אנחנו לא יודעים כיצד להתמודד עם המראה, אנחנו מעדיפים להדחיק אותו שנית.

כמבוגרים, אנו נוטים להמשיך ולאגור את האנרגיה בתוכנו, במקום לשחררה, במגוון של תירוצים של "לא נעים לי", "זה לא יאה" וכדו'. תירוצים שמטרתם לשמר על רמת התנהגות בעלת מקובלות חברתית.

אבל מה איתנו???
מה עם האדם שבתוכנו, שזועק וגועש או שכבר מת בתוכו כי מרוב הדחקות לא נותר מקום לשום דבר????
אנחנו לא צועקים על הבוס שלנו כי אם נעשה זאת, סביר להניח שהוא יפטר אותנו; אנחנו לא צועקים על הילדים שלנו (לפחות משתדלים) כדי שלא יעלבו; אנחנו לא בוכים מול אנשים כדי שלא ידעו שאנחנו פגיעים; ואנחנו גם לא משתוללים משמחה באמצע מקום העבודה שלנו, שלא יחשבו שירדנו מהפסים.
אז מתי אנחנו נותנים לרגשות שלנו לבוא לידי ביטוי?
מתי אנחנו פועלים לפי הרגש ולא רק מסבירים אותו לעצמינו ולסביבה באופן אנליטי?
לרובינו התשובה תהיה: :"אף פעם" או "כמעט אף פעם".

למעשה, מה שאנו עושים, הוא לקבור את הרגשות שלנו נדבך על נדבך. אנו חושבים שאנו נוהגים כשורה, כאשר למעשה, אנו פוגעים בעצמינו.
כל רגש שנקבל בתוכנו, כמוהו כאילו מלאנו את גופנו בחתיכות מלט. ככל שגופינו מתמלא יותר ויותר במלט, הריהו נסתם, ותנועתנו נעשית כבדה (או לחלוטין מופסקת).
אי התייחסות לעצמינו ולרגשותינו פוגע בנו (גם אם לא בטווח המיידי) הן פיזית והן רגשית.

אז מה הפתרון?
לא, אתם לא צריכים להתחיל לצרוח על הבוס שלכם בכל פעם שהוא מעצבן אתכם, אבל ישנן דרכים רבות אחרות לתעל את אנרגיית הרגש ולהוציא אותה החוצה:
+אפשר לכתוב
+אפשר לצייר
+אפשר להכות על כריות
+אפשר לצרוח כשאף אחד לא שומע אותנו (אם אנחנו לבד באוטו, למשל), או אפילו להסתגר בשירותים ולצרוח לתוך כרית.
+אפשר לעשות פעילות פיזית כלשהי שתשחרר את אותה אנרגיה
+אפשר לעצום עיניים ולדמיין, מכל הלב, מה היינו עושים ברגע זה וכיצד היינו מאפשרים לאנרגיה הזאת שבתוכנו, שזועקת להשתחרר, לצאת החוצה.

לכל אחד יש את הפתרון שלו, והדרך שלו להגיע לפורקן הרגשות. מה שחשוב זה שנתמיד להוציא את הרגשות שלנו, ולאפשר לאנרגיה להשתחרר, ולנו להרגיש יותר טוב עם עצמינו.