חיי האהבה הביסקסואלים

שנים של כמיהה על העתיד, כיצד הוא ייראה בשבילי.
ארון חשוך ובו שתי דלתות ושלושה קירות המפרידים ביני לבין האנשים שלהם יש סטיות הנקראות אנושיות.
האם עליי לפתוח את שתי הדלתות? לצאת החוצה?
או שמא נגזר עליי לחיות בארון החשוך כל חיי מפני שיש לי תכונה טבעית שאיתה נולדתי ; פחד?
עוד בשנתי הרביעית ביסודי חשתי ביצר ובדחף השונה שלי כלפיי אנשים, כלומר, כלפיי נשים.

ישבנו שתינו מול מכשיר הטלווזיה וצפינו בסרט שבשפתנו הילדותית משתייך לקטגוריית 'סרטים למבוגרים'
בכל פעם שעיניים נעצמו ופיות נפגשו, הידיים מיששו ושני האנשים שכבו בין הסדינים והשמיכות ערומים למחצה
ציחקקנו וכיסינו ענינו במבוכה, אך מעולם לא כיסינו אותן באטימות מוחלטת.
חריצים בין האצבעות נחרצו כדי שההמשך המעניין והמושך לא יחסר מעניינו.
כה עדינה היית, קטנה ממני פיזית, הרגשתי הרגשה עילאית כיוון שהנהגתי אותך,
כל דבר שאני עשיתי עשית אחריי, כל מה שאמרתי הצחיק אותך, צחוקך... צחוקך העדין והשברירי.
אני מודה, אומנם הייתי בת 10 אבל פרפרי האהבה כבר תפסו מקום בביטני בכל פעם שנפגשנו.
"בואי נעשה כמו שהמבוגרים בסרטים עושים" אמרתי ביום אחד, ואת, כמובן...הסכמת.
בבית שלי, הסתגרנו בחדר ואירגנו מערכת אזעקה מיוחדת על הדלת כדי שנשמע מתי מישהו מתכנן להיכנס.
על המיטה, את שכבת על גבך ואני עליתי עלייך וגופי רעד, ציחקקנו.
נישקתי אותך בצוואר בעדינות, בושם... תמיד הקדמת אותי בצעדים הקוסמטיים בעולם הנשי, תמיד היה לך מה ללמד אותי למרות שכמו שאמרתי לי הייתה המנהיגות בקשר החברות שלנו, ואת היית בסך הכל ילדה בת 10.
הבושם שלך שיכר אותי, שיכר אותי ואת הפרפרים שבביטני.
כל נשיקה ציחקקת בשובבות.
לאחר נשיקות הצוואר שחיקינו בציחקוקים מ'סרטים של מבוגרים'
ניסינו דבר חדש, נשיקת שפתיים, בה שפתיי צמודות לשלך והן נפתחות באיטיות.
אל את נשיקה זו מעולם לא הצלחנו. בכל פעם הצחוק הפריע, לפעמים פשוט קיוויתי שתוותרי על הצחוק העדין והשברירי שלך כדי ששפתינו סוף סוף יצליחו לגעת אחת בשנייה.
לאחר מפגשים מרובים בכל פעם שהורייך היו באים להתארח אצל הוריי ואחרי פעמים רבות שאילתרנו את האזעקה המיוחדת שוב ושוב -
בשנתך ה-12, סירבת לשחק את המשחק הקבוע שלנו, ליבי צנח באכזבה ונפשי דעכה ורק התגעגעה אלייך יותר ויותר.
ככל שהתבגרנו הבנו את הסטייה המוזרה, שבמקרה אני הרגשתי האשמה. הרגשתי המושפלת.
מה היא תאמר לחברותייה החדשות? מה תאמר ותספר עליי?
או שמא שתינו לעולם נסחוב את הסוד הזה כל אחת לעצמה במשך כל ימי חיינו הנשיים.
בכל פעם שנפגשנו בתור 'נערות' הבזקים הופיעו לי ובלי שרציתי גופי רמז רמזים עזים לך.
"תביני, אני אוהבת אותך." הגוף שלי צעק
אבל שפתיי לא נעו. רק הבטתי בך בכל פעם שסיפרת לי על אהבתך החדשה בעולם האישי שלך.
עינייך הירוקות הקסימו אותי, שיערך השחור והמבריק משך אותי, ריחך הנעים גרם לגופי לקפץ ולעוף באוויר.
ידייך העדינות עוררו בי חשק לאחוז בהן ולנשק אותן בכל מקום שרק אפשר.
היית הדבר המושלם בעולם בשבילי, היית האושר שלו כה נזקקתי
עד שנלקחת מהעולם.
על חיילים אומרים 'עוד פרח נקטף במלחמה''
בשבילי באמת עוד פרח נקטף...באהבה.
חודשים שכבתי ערה בלילות ומדברת אלייך, מתפללת שתשמעי את הזעקות ותחזרי.
אבל את, מעולם לא חזרת.
את שמך כתבתי בכל מקום שרק ידיי יכלו לכתוב.
בכל פעם שעצמתי את עיניי ראיתי אותך, מביטה אליי, מחייכת אליי.
לעצום עיניים היה הדבר הטוב ביותר בשבילי בימים ההם.
רציתי לעצום את עיניי לעולם, לא לפקוח אותן יותר אף פעם.
לבית הספר לא הלכתי, הסתגרתי בתוך הארון החשוך שלי ועצמתי עיניים מביטה בך...מחייכת אליי...
חייכתי חזרה כשדמעות בעיניי וידיי מגששות באפלה לחוש בך, לעטוף אותך, להריח אותך.
כל כך אהבתי אותך, עדיין אוהבת.
אבל למרות התכונה הטיבעית שאיתה נולדתי ; הפחד, הצלחתי להתגבר ולצאת החוצה דרך אותן שתי דלתות.
לאחר שנים רבות של פחד עלבונות התגוננות ואהבה כאובה באמת הצלחתי, תחילה לא האמנתי.
כעת אני משתייכת לקבוצה רגילה, מקבלים אותי כמו שאני, מאמינים בי, אוהבים אותי בצורה שייחלתי שאת תאהבי אותי בה.
אני מודה, אני מתגעגעת... ולפעמים חוזרת על אותו הרגל מגונה להיכנס אל הארון החשוך ולאטום את שתי הדלתות ופשוט לעצום עיניים ולהביט בך, קטנה עדינה ושברירית מחייכת אליי.




הסיפור לא עליי
מעוניינת להמשיך אם יש מעוניינים בסיפור 😉
אווווווווווווהבת.