אין אהבה שאין לה בקצה פרידה. לפעמים זה קורה בגלל נסיבות שאינן תלויות בנו, אבל תמיד זהו חוק הטבע. פרידה היא כמו מוות קטן. לפעמים אני חושבת שאהבה לאדם קרוב אף פעם לא נפסקת, כמו החשמל שזורם בקירות, ורק צריך להתחבר אליו. ככה זה במציאות הרגשית. אבל במציאות הפיזית, לא יאומן, מישהו יורד מהרכבת של החיים שלך, אדם שהיה הנפש הכי קרובה לך בעולם, ואתה מסתכל מהחלון ורואה אותו הולך וקטן, ואתו נעלמים חצי מהחיים שלך.
איך יודעים מתי להיפרד? השאלה הזו תמיד הטרידה אותי, כי התשובה תמיד ברחה לי. הלוואי שהיתה רשימה מסודרת של דברים שנפרדים בגללם. אני מפנטזת שמשרד הבריאות, נניח, מוציא טופס פרידות, ואם אתה ממלא בו יותר מעשרים תשובות שליליות, אתה יודע שבאופן חוקי הגיע הזמן לגמור. במציאות קורה שהגבולות של דרישות האושר מתמוססים, מיטשטשים. בהתחלה רצית את כל ההר, ובסוף הסתפקת בפירור, וגם זה נראה לך מתנה מאלוהים, וסירבת להרפות ממנו.
מהסיבה הזו לפעמים יותר נוח כשזורקים אותך. שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת ויבין מתי צריך לחתוך. כשננטשים גם מרגישים אשמים פחות, והפיתוי לכך עצום. ככה הרגשתי בעבר. אבל היום אני חושבת שיותר עדיף להחליט לבד.
זה לא עניין של כבוד. כשהיינו בתיכון, תמיד שאלו "מי זרק את מי", כדי לדעת מי השפיל את עצמו. אבל ההשפלה הזאת חסרת משמעות. ההבדל היחיד בין מי שמחליט למי שמחליטים לו, היא שלמי שמחליט יש יותר כוח להתקדם הלאה ולהמשיך לבנות את החיים של עצמו.
מתי הכי קשה להיפרד? בדרך כלל חושבים שככל שאוהבים יותר כך קשה יותר להיפרד. אבל כאן גיליתי שזה עובד בדיוק להיפך. קשר שהיה נפלא, ואז מיצה את עצמו ודעך בדרך הטבע - קל יחסית לסיים אותו. יש תחושה ברורה שהוא נגמר. הבעיה היא קשרים שנשארו בלתי מוגשמים למחצה. אותם מקרים בהם אתה נותר עם תחושה שעדיין יש פוטנציאל אדיר ליחסים עם אותו אדם, ורק בגלל כל מיני קשיים לא הצלחתם להגשים אותו. מזה הכי קשה להתנתק, כי יותר קשה להיפרד מפנטזיה מאשר מהמציאות.
אז מגיעות הסצנות הנוראות שבהן יורדים על הברכיים. אבל אי אפשר לשכנע את מי שלא רוצה בקשר שיישאר. רבים פוחדים מהמחשבה על הנצח. "מה, זה אנחנו לתמיד?" מהסיבה הזו הם תמיד נשארים עם רגל אחת בחוץ. זה הכי עצוב. בזמן האחרון אני חושבת שצריך להסתכל על יחסים בצורה אחרת, לא כמו בסרטים, ולא כמו שלימדו אותנו. לא לשאוף שהם יהיו לנצח, לתמיד, עד מוות, אלא רק עד שהם ימצו את עצמם. תמיד אפשר להיפרד, ולפעמים זאת גם ברכה. הכי עצוב להיות בקשרים שבגלל הפחד מהנצח אף פעם לא מתגשמים באמת.
מה עושים כשנפרדים? בשום פנים לא אלכוהול או מסיבות או מיליון חברים, או כל דרך אחרת של הדחקה. ניטשה אמר שהכאב בונה אותנו. אבל בשביל זה אנחנו צריכים להרגיש אותו. הפתרון היחיד הוא להיות לבד. רק לבד לגמרי, בלי שום עזרים כימיים, אפשר להחזיר את תחושת הערך עצמי. פרידה היא זמן נפלא לגלות כמה הנאה גורמים ספרים או סרטים או מוזיקה או מדיטציה או החתולים שלכם או הפרחים בגינה. בעצם אנחנו אף פעם לא לבד. העולם תמיד עוטף אותנו.
ריבאונד? בשום פנים ואופן לא. אולי זה קצת מפיג את הכאב באופן מיידי, וגם מרפא את האגו, אבל רק משחזר דפוסי כישלון קודמים. עדיפה תקופת צינון והחזרת הערך העצמי.
איך מתכוננים לזוגיות חדשה? קצת קשה, כי כשחושבים שהכי מוכנים בעולם אז דווקא זה לא בא, וכשלא מחפשים אז פתאום זה קורה. אני ממליצה לא להגזים בהכנות, כי במילא זה לא תלוי בנו. אפשר להיצמד לדברים הבסיסיים. לשמור את הבית מסודר במצב סביר, למקרה שיכנס אליו אורח, ולהמשיך להוריד שיערות מהרגליים.
וחוץ מזה? להתפלל.
😢 אוףף עצובה =\.. וזה לא בגלל זוגיות בעע שונאת הורים..
בכל מקרה מאוד עצוב שניפרדים..מי כמוני יודע.. 😢
מאד נכון..
ומאד עצובי 😢
במיוחד קשר שלא מיצה את עצמו.. באמת זה הכי קשה... 😢
