יום אחד ביקשה מורה מהתלמידים שלה שירשמו את רשימת שמותיהם של התלמידים האחרים בכיתה על גבי שני גיליונות נייר, בהשאירם רווח ליד כל שם. אז היא ביקשה מהם לחשוב על הדבר הנחמד ביותר שביכולתם להגיד על כל אחד ואחד מחבריהם לכיתה ולרשום אותו. במשך כל הזמן שנותר מהשיעור גמרו התלמידים את המטלה שלהם, ובעוזבם את הכיתה, מסר כל אחד מהם למורה את הדפים.
באותה השבת, ישבה המורה ורשמה את שמו של כל תלמיד על דף, וכתבה את כל מה שהתלמידים האחרים אמרו עליו.
ביום שני נתנה המורה לכל תלמיד את הרשימה שלו/שלה.. לא לקח זמן רב, וכל הכיתה חייכה. "באמת?" היא שמעה את הלחישה. "מעולם לא ידעתי שהייתי בעל/ת משמעות למישהו!" ו- "לא ידעתי שהאחרים אוהבים אותי כל-כך". אלה היו מרבית התגובות.
אף אחד מעולם לא הזכיר את הדפים האלה בכיתה שוב. היא מעולם לא ידעה אם הם דיברו עליהם ביניהם בהפסקות או עם הוריהם, אך זה לא היה חשוב. התרגיל השיג את מטרתו.
התלמידים הרגישו טוב בקשר לעצמם וביחס אל האחרים.
עברו שנים, התלמידים בגרו והמשיכו הלאה עם חייהם. מספר שנים לאחר מכן, אחד מהתלמידים נהרג בויטנאם והמורה הוזמנה להשתתף בלווייתו.
זאת היתה הלוויה הראשונה שנקראה להשתתף של אחד מתלמידיה לשעבר. הכנסייה הייתה מלאה בחבריו. אחד אחרי השני, עברו אלו שאהבו אותו ליד הארון לחלוק לו כבוד אחרון. גם המורה חלפה על פני הארון. היא מעולם לא ראתה קודם חייל בארון צבאי. הוא נראה כה נאה, כה בוגר. היה לה קשה להאמין שהיא למדה אותו בעודו ילד.
אחד מהחיילים שתפקידו היה לשאת את הארון, ניגש אליה. "האם את היית המורה של מארק למתמטיקה?" שאל.
היא הנהנה: "כן".
"מארק דיבר עליך רבות", אמר לה החייל.
המורה היתה נבוכה.
לאחר הלוויה, הלכו מרבית חבריו של מארק לביתו לנחם את הוריו. גם המורה הלכה לביתו - לומר כמה מילות תנחומים להורים הכואבים.
הוריו של מארק המתינו לה. "ברצוננו להראות לך דבר מה", אמר אביו והוציאו מכיסו את הארנק. "הם מצאו את זה על מארק כאשר הוא נהרג. חשבנו שאולי תזהי את זה."
בפותחו את הארנק, הוציא בזהירות שתי פיסות נייר מהוהות שנראה שקיפלו אותן חזור וקפל מספר רב של פעמים. המורה ידעה אפילו מבלי להסתכל שפיסות הנייר הללו היו אלה שעליהם היא רשמה את הרשימה של הדברים הטובים שכל אחד מחבריו כתב עליו.
"אנחנו רוצים להודות לך כל-כך על שעשית את זה," אמרה אמו של מארק. "כפי שאת יכולה לראות, מארק שמר על זה מכל משמר."
חבריו לכיתה לשעבר החלו להיאסף מסביב.
צ'ארלי חייך די במבוכה ואמר, "אני עדיין שומר את הרשימה שלי במגירה העליונה בשולחן שלי בבית".
אשתו של צ'אק אמרה, "צ'אק ביקש ממני שאשים את שלו באלבום החתונה שלנו."
"גם לי יש את הרשימה שלי," אמרה מרילין."היא בתוך היומן שלי."
אז ויקי, חברה אחרת לכיתה, הושיטה את ידה לתיק שלה, הוציאה את הארנק והראתה לכולם את הרשימה שלה לכל הקבוצה. "אני נושאת את זה תמיד איתי," וללא הנד עפעף הוסיפה ואמרה: "אני חושבת שכולנו שמרנו את הרשימות שלנו."
ברגע זה התיישבה המורה והחלה לבכות. היא בכתה על מארק ועל כל חבריו שלא יוכלו לראותו עוד לעולם.
צפיפות האוכלוסייה בחברה שלנו היא כה גדולה שאנחנו נוטים לשכוח שהחיים יגמרו יום אחד, ואנחנו לא יודעים מתי היום הזה יגיע.
אז בבקשה, הגידו לאנשים שאתם אוהבים ואיכפת לכם מהם, שהם מיוחדים וחשובים. אימרו להם, לפני שיהיה זה מאוחר מידי.
זיכרו, אתם פורמים את מה שאתם תופרים, מה שאתם שמים בחייהם של האחרים יחזור פעם לחייכם שלכם.
מי ייתן וימיכם יהיו מבורכים ומיוחדים כפי שהנכם.
ולסיום: זכה מארק ששמע את שיבחו בעודו בחיים! הלא תמיד נשמעים השבחים מאוחר מדי - כשהוא כבר לא שומע...
בקיצור - כדי שזה לא יקרה - בחרתי לומר לך היום - אני באמת מעריך אותך, כיף לי שיש לך חלק בחיי.
שמו את זה פה פעם זה מדהים! ממש יפה..
זה היה פה כבר פעם ..
ממש מיוחד.. =]
גם אני זוכרת ששמו פה... חחח
ממש יפה!!! אהבתי!!!
קראתי את זה כבר פעם...
כל כך מרגש...
אהבתי....
לא הכרתי ממש יפההההה!!
מסר מאוד נכון ומרגש!!
תודה על ההשקעה מאמי
אוהבת,
יפיתי=]
ממש יפה!!
חח אני דואגת לומר לאנשים שאני אוהבת אותם כללל יום=]]
אתר האהבה הישראלי