הריון

בשורת ההריון!

כבר עברו שמונה חודשים,שמונה חודשים מאז שהגיעה אליי הבשורה ששינתה את חיי,הבשורה שמילאה את ליבי באושר,בתקווה,אני כבר מלאת צפיות וחסרת סבלנות שיעבור החודש הזה במהירות ושאהייה עם ילדי בידיים.
עכשיו אני רק שוכבת בספה,צופה בטלוויזיה ומרגישה את הבעיטות שלו,כל בעיטה ובעיטה מרגשת אותי ומעבירה בי צמרמורת.
כבר הספקתי לעשות הכל בשבילו,הכל מוכן לבואו-קניתי לו חליפות,כמה זוגות נעליים,מוצץ,עגלה,הכנתי לו חדר עם לול וצעצועים,צבעתי לו את הקירות ועכשיו נותר רק לחכות לבואך ילד שלי,חיים שלי אחחח כל כך כיף להגיד ילד שלי סוףסוף אהייה אמא,תהייה לי משפחה-בעל אוהב ועוד ילדים שאעשה אחריו. הוא הבכור שלי,הגאווה שלי,אהוב ליבי.
וככה במחשבות רבות ותכנונים עברו להם עוד שלושה שבועות. אני ובעלי יושבים לאכול ארוחת ערב ומדברים על התינוק הזה שנמצא בתוכי,על הילד הראשון שלנו.
ואז זה קרה הגיעו הצירים,המים יצאו וכולי מלאת התרגשות אך גם קצת חוששת מהלידה. פעם ראשונה מעניין איך תהייה. בעלי כולו בלחץ מהר לקח את התיק שכבר היה מוכן שבוע לפני כי לא ידענו מתי זה יבוא,לקח מפתח ונסענו מהר לבית החולים איכילוב. כל כך כואבים הצירים האלה,אני הזעתי כמו שלא הזעתי בחיים שלי ורק חיכיתי לרגע שבו הוציא אותו ממני והאחוז אותו בשתיי ידיי.
הגענו,מהר הכניסו אותי כבר לא יכלתי יותר כמעט ולא החזקתי מעמד. נשכתבי על המיטה,בעלי אחז בידי והתאמצתי,נשפתי,נשכתי,צרחתי,בכיתי,הזעתי,סבלתי,והנה זהו הוא יצא,אני ובעלי מחכים לקול הבכי של התינוק בקוצר רוח והרופאים הרימו,עטפו אותו ולקחו אותו. התינוק לא השמיע קול והרופא לקח את התינוק מיד.אני לא הבנתי מה קורה שם.בימים שלנו כבר נותנים לאמהות להחזיק את הילד כמה דקות אחריי שנולד. אני מקווה שהכל בסדר ולא קרה לו כלום,אני לא אחזיק מעמד אם קרה לו משהו והתחלתי לבכות כי חששתי וחשבתי על הגרוע מכל. הרופא נכנס עם מבט מפחיד.
הלב שלי החל לפעום בחוזקה וכבר לא הרגשתי את גופי,הוא פתח את פיו והוציא את 6 המילים הכי נוראיות ששמעתי בחיים שלי. 'אני מצטער,הוא לא שרד,הוא נפטר'. רציתי למות,כבר לא היה לי טעם,חשק וצורך לחיות התחלתי לבכות ולצרוח כמו משוגעת. גם בעלי בכה וחיבק אותי חזק חזק בכל הכוח ואני התחננתי אליו שיחזיר לי את הילד שלי,שלא ייקחו אותו ממני. לא! למה?!? למה הילד שלי?? למה דווקא לי?? למה אתה ככה ה'?! למה?!?! מה עשיתי רע?? במה חטאתי?! לא יכלתי להירגע,התחלתי לרוץ לכיוון החדר תינוקות והרופאים לא הרשו לי להתקרב והזריקו לי זריקת הרגעה,נרדמתי.
קמתי למחרת בבוקר,בעלי העיר אותי והושיט לי מכנס שחור וחולצה שחורה. הבנתי שעכשיו ההלוויה,עכשיו אני משאירה את האוצר שסחבתי בבטני למשך תשעה חודשים פה,בבור,במקום חשוך ללא השגחה,לא יהיה מי שיידאג לו,יאכיל אותו,יילטף אותו ויגן עליו. אין לי לב לזה. לא היה בי את האומץ לעזוב את הקבר,נשכבתי על ידו ובכיתי,צרחתי,הרבצתי לעצמי חזק,קרעתי את בגדיי,משכתי בשערי הוצאתי את כל מה שנאסף בתוכי מאותו הרגע שהרופא בישר את הבשורה ששינתה לי את החיים לרעה,הכל נראה שחור ואבוד,ללא מוצא.
בעלי הרים אותי מהקבר בכוח ולקח אותי הבייתה ועיניו היו אדומות ובוכיות.
חצי שנה חלפה לה ואני עוד פה,יושבת בחדר שאמור להיות של שני,אוחזת באחד מבגדיו בוכה,בוכה ובוכה ללא הפסק.
בעלי כבר לא ידע מה לעשות הוא ניסה הכל בשביל שאני אחזור לעצמי אבל זה לא עזר בכלום. אני רק מחכה למות ולהיות עם הילד שאפילו לא זכיתי להכיר.
חלפה לה עוד חצי שנה וכבר התחלתי ללכת לפסיכולוג,זה אמנם עזר לי מאוד,החזיר בי מעט תקווה. למרות שאני פחות בוכה ומשתדלת לחזור לעצמי לגמרי,את הילד הזה,שהלך לי-אני לעולם לא אשכח.
כיום אני בבית,פה עם בני הקטן בן שנתיים,יושבת פה איתו ועם בעלי,מאושרת עם חיוך ענקי וכותבת לכם את סיפורי.
רוצה להגיד לכולם שגם כשהכל נראה שחור,אפל,חסר תקווה,רע,אבוד-'בסוף תמיד בא הטוב ואם הוא עוד לא הגיע סימן שלא הגיע הסוף'.
זכרו את זה תמיד כי אני את המשפט הזה למדתי והפנמתי. לעולם אל תאבדו את התקווה-היא בעצם מה שאנו זקוקים לה כדי להמשיך לחיות. אז חיו את החיים שלכם והיו מאושרים כי חיים רק פעם אחת,למדו מטעויותיכם והכירו בהם.
עד כאן נגמר הסיפור שלי-שיהיו לכם חיים יפים ווורודים! 😉



מקווה שתאהבו את המסר אוהבת את כולכםםםם!! מוואה ענקית יפיתי
תגיבוווווו מחכההה למלאאאאא תגובותת! 😁