•°•הדרך אל האושר•°•

אוחח מה עצור מהה..
המשךך.. =]
מתי הוא יהיה? עוד חודש?

ווווווווווווווווווואו כמה התגעגעתי לסיפור הזה יהההה
אני מתה כבר לעוד המשך נסטיוש פליז תשתדלי פחות ליבש

מהמםםםםםםםםםםםםםםםם בבבקשה תמשיכי

יאווווווווווווו
זה ממש יפההההההההההה
איזה פרק אי אי אי!!
תמשיכייייי מהרושששששששש

מור'צי 😊

אעע שנים 😊
מושלם כמו תמיד
ואני לא אגזים אם אני אגיד
שבאמת
יש לך את רמת הכתיבה הגבוהה והסוחפת ביותר באתר!

מחכה להמשך

עוד הפעם נעצרנו...? :/
מחכה..

פרק מדהים.
די שכחתי מהדמויות..=/


המשךךך. . .

ה.מ.ש.ך. ד.ח.ו.ף.!!!!!!!

נעה :]]

אווףף מאממי..=\
תמשיכי כבר...=\

[B]מקווה שהצום עבר קל, והינה קבלו המשך לרגל צאת החג, אוהבת!!![B][COLOR=blue]


שימתי לב....הוא נגש חתיכה קטנה מהקרח ונישק את שפתיי.
הרגשתי צמרמורת, זה הייתה נשיקה קרה, שהעבירה קור עצום לאורך כל גופי...
דולב יצר משהו חדש, נשיקה קרה אך גם חמה, כי יחד עם הקור מהקרח, עברו בי זרמי חום, כאלה שאפעם בחיים שלי לא הרגשתי...
התחלנו ללכת לאט לעבר מיטתו, מתנשקים, ידו מלטפת את פני וגבי.
הרגשתי אותו נשכה לאט לאט מעלי....ידו החלה לנוע על כל גופיי....מהפנים, לצוואר, למותן, עלתה שוב למעלה, שפתיו טיילו על צוורי....ו.....
"עצור!!" צעקתי!!!
"מה יש?!" הוא קפץ ועייניו היו פעורות ומבוהלות
התחלתי לצחוק, התקפלתי...
"תגידי, מה התחרפנת?" שאלתי
"לא, סתם רציתי להבהיל אותך..." עניתי
"יופי באמת, העברת לי את כל החרמנות..." הוא התיישב על המיטה וחיפש תשלט של הטי וי
"כמו שצריך..." חייכתי
"בסדר בסדר...אני לא אשלח יותר מידי ידיים..." הוא נכנע
"תודה רבה" חייכתי חיוך דבילי שהיה מעצבן אותו...
"מאי נו..." זה הצחיק אותו הפעם
"מה??" שאלתי
"את עושה דווקא?" הוא שאל
"מה אני עושה דווקא?" עשיתי תעצמי לא מבינה
"לעצבן אותי קרצייה!!" הוא אמר
"מי אני???? לאאאאאאאאאאאאאאאאאא" אמרתי
"חחחחחח לכי" הוא דחף אותי וכמעט נפלתי
"נכון דולב, תהרוג אותי וזהו..." אמרתי
"חלילה...מה אני אעשה בלעדייך?" הוא חייך
"תראה טי וי...יש נמלטים" אמרתי
"אוקיי, עכשיו אם תסלחי לי אני אנטוש את תשומת ליבי ממך לנמלטים" הוא אמר
"אני כבר ממזמן נטשתי...." אמרתי בקלילות ותקעתי את מבטי בטי וי
"חוצפנית..." הוא אמר
"חחח אני יודעת..." צחקתי והבאתי לו נשיקה בלחי.


"מה זהו? את צריכה ללכת?" הוא שאל טיפה מבואס
"לצערי..." עניתי
"למעיין?" הוא שאל
"אז למי עוד?" צחקתי
"חחחח.." הוא צחקק
"אתה בא איתי מחר?" שאלתי
"כן..." הוא אמר
"מתי להיות מוכנה??" שאלתי אותו
"אממממ...תיהיי מוכנה אחרי בית הספר...ככה בשלוש" הוא אמא
"תאסןף אותי או ניסע באוטובוס?" שאלתי
"איזה אוטובוס, מה את גנובה? ברור שאני אאסוף אותך" הוא אמר
"סבבה, תודה מותק...זזתי" אמרתי
"רגע, ומה עם נשיקת פרידה??" הוא שאל
"חחחח" צחקתי והבאתי לו נשיקה ארוכה ומתוקהה עד שהמונית צפרה
"הינה הריידדד שלי..." חייכתי
"ביי מתוקה, אני אראה אותך מחר..." הוא אמר
"ביי..." נפנפתי לו והלכתי.

"נו איך היה?!" מעיין דחפה אותי לחדר והתחילה החקירה
"היה בסדר גמור..." חייכתי
"פרט נמק והסבר" היא אמרה
"היינו אצלו, היה כיף, חזרתי הביתה" אמרתי
"ואוו זה באמת פירוט מעמיק" היא אמרה
"חחח מעיין, חאלס לחפור" אמרתי
"מגעילה..." היא אמרה ופתחה טי וי

"לילה טוב חמודה..." הוא אמר לי לפני השינה
"לילה טוב..." עניתי
"אל תדאגי בקשר למחר, אני אהיה איתך ויהיה בסדר, טוב?" הוא אמר ברוגע
"טוב..." אמרתי
"מואהה...חלומות פז" הוא דולב
"חלומות פז..." עניתי וניתקתי

"תקומי..." אמרה מעיין
"מה כבר לביצפר?" שאלתי
"חיובי" היא אמרה
"אין לי כוח..." אמרתי
"נו יאאלה, לא היית קרוב לחודש בביצפר..." היא אמרה
"אני כועסת על אלון" אמרתי
"למה את כועסת עליו?" היא שאלה
"כי הוא אל בא לבקר אותי אפילו פעם אחת מאז השיחה" אמרתי
"מה את מצפה? את פגעת בו, ככה זה כשפוגעים, תרגישי" היא אמרה
"זה לא פייר..." אמרתי
"הרבה דברים בחיים האלה לא פריים, אבל מה לעשות? אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה" היא התלבשה
"אני אדבר איתו היום..." אמרתי
"אני מקווה שהוא ירצה" היא אמרה
"נקווה. בביצפר לא יודעים מה קרה לי נכון?" שאלתי
"חוץ מהיועצת, מחנכת והמנהלת אפחד. כולם חושבים שיש לך את מחלת הנשיקה..." היא אמרה
"ואפחד לא בדיוק התעניין לשלומי..." חייכתי חיוך מאוכזב
"לא בדיוק התחברת לחברה...לא ממש מכירים אותך ויודעים מי את..." אמרה מעיין
"זה ישתנה..." קיבלתי טיפונת ביטחון
"בהחלט ישתנה!!" היא אמרה ויצאנו מהחדר

"ואווו אני מרגישה כאילו לא הייתי פה מאה שלמה..." אמרתי
"חחחח טוב שלא נסחפת" היא אמרה
"אני נראית טוב?" שאלתי
"את נראית מצוייןןןןןןןןןןןןןןןןןן" היא ענתה

לבשתי ג'ינס של מיס לולה, עם ציור יפה של דרקון בצד, חגורת עור חומה (של מעיין נו?! למה אפשר לצפות?!) וחולצה של תלבושת אחידה. על הנעליים שמתי נעלי סירה שקנינו איתה ביחד.

"הינה אלון..." היא לחשה לי
ראיתי אותו יושב עם החברים שלו בספסל הקבוע, נראה מצויין כמו תמיד, כלכך טוב שלשניה אפילו הרגשתי כפיו את אותה המשיכה שהייתה קיימת בנשיקה שלנו, אבל באותה שניה קיבלתי אס אמ אס מדולב: "יפה שלי, אם את לחוצה לקראת היום, אני איתך, מת עלייך, אל תאכלי כלום, נאכל משו בדרך", וזה ישר העביר לי את הכל.
התחלתי ללכת לקראתו, הייתי פשוט חייבת לדבר איתו. לא ציפיתי שיחזור להיות ידיד שלי, אבל לשמוע שהוא סולח לי הייתי חייבת.
"היי..." אמרתי
"היי.." אמר אחד החברים שלו, אלון לא שמע אותי ולכן לא הסתובב.
"אלון!!!" אמרתי והוא הסתובב
"מאי?" הוא אמר מופתע
"אנחנו צריכים לדבר..." אמרתי בטון פקודתי והוא הופתע מהביטחון העצמי שלי
"אני תכף חוזר..." הוא אמר
"לא הוא לא...אתם תראו אותו בהפסקה הבאה..." אמרתי ומשכתי אותו ביד, הוא היה כלכך מופתע שהוא אפילו לא התנגד.
"מה זה היה?" הוא שאל אחרי שהבאתי אותו למגרש ספורט
"מה זה היה מה?" שאלתי
"ההתנהגות הכלכלך "לא מאי"? הוא שאל
"יש הרבה מאוד דברים שהוא לא מאי כבר..." אמרתי והצאתי מסטיק
"את מפחידה אותי..." הוא אמר
"רוצה?" הצעתי לו
"כן..." הוא לקח
"אתה כועס עלי?" שאלתי
"לא..." הוא אמר
"אל תשקר אני מכירה אותך יותר מידי טוב..." אמרתי וראיתי שהשיחות עם הפסיכולוגית על הביטחון העצמי בבית החולים הועילו בהחלט.
"אני...אנלא..." הוא היה פשוט בשוק, בחיים שלי לא דיברתי בטון כזה. טון המשדר ביטחון עצמי.
"אלון..." שיניתי אותו לצורה הישנה, העדינה, כדי לגרום לו לנוחות לדבר איתי, שהוא היה רגיל אליו.
"כן..." הוא לא הסתכל עלי
"בבקשה תגיד לי שאתה לא כועס עלי, לא התכוונתי לזה יצא ככה...אתה יותר מידי חשוב לי כדי שאני אדע שאתה לא סובל אותי..." אמרתי
"אני לא, לא סובל אותך, אני סתם פגוע..." הוא אמר
"לא באת לבקר אותי אפילו פעם אחת מאז השיחה..." אמרתי
"לא הייתי מסוגל...פחדתי לראות אותו שם" הוא אמר
"דולב?" שאלתי
"כן, איך שלא קוראים לו...." הוא אמר
"מה אתה מרגיש כלפי? עכשיו...כשאתה רואה אותי?" שאלתי
"שאת מאיוש שלי? הילדה הקטנה שאני רגיל תמיד להיות שם בשבילה? המלאכית שתמיד מעמידה אותי על הרגליים?" הפעם הוא הסתכל לי העיניים וחייך חיוך קטן
"חחחח..." צחקקתי, כלכך התגעגעתי אליו
"ואני גם מרגיש שכל מה שקרה לך לא מגיע לך...." הוא אמר
"אתה לא היחיד..." אמרתי
"ואני גם מרגיש שאני חייב אותך לצידי..." הוא ענה
"באיזה אופן?" שאלתי
"אז זהו..שאת זה אני לא יודע..." הוא ענה
"אתה מבולבל..." אמרתי
"כן...." הוא ענה
"אני לא מצפה שעכשיו תחזור להיות ידיד נפש שלי....אבל, לפחות תגיד שאתה סולח ושלא תגיב בגועל כשתראה אותי..." אמרתי
"חחחח אני מסוגל להגיב בגועל כשאני רואה אותך? את אחותי הקטנה....אני חושב" הוא צחקק טיפה
"אני רצינית..." אמרתי
"אני אשתדל כמה שיותר באמת, תביני שנפגעתי, קצת קשה לחזור לשיגרה..." הוא אמר
"אני לא מבקשת שתחזור לשיגרה....רק תשגיד לי בוקר טוב, תשאל לשלומי ותביא לי חיבוק מידי פעם..." אמרתי
"לזה אני יכול לדאוג לך..." הוא צחק
"אפשר אחד עכשיו?" שאלתי
"אפילו שתיים..." הוא אמר והביא לי תחיבוק החם של לוני שכלכך התגעגעתי אליו!

הלימודים עברו במהרה. במהלך אותו היום קיבלתי מבטים מוזרים לעברי, אלה שהכירו אותי לא הכירו אותי המראה הנוכחי והופתעו לראות את השינוי שחל בי.
מעיין הכירה לי כמה אנשים מהשכבה ואפילו יותר גדולי וסוף וסוף התחלתי להרגיש במרכז העניינים.
היום הסתיים ויצאתי החוצה לעבר שער בית הספר שם חיכה לי דולב לבוש כמו תמיד בקפידה.
ראיתי בנות שעוברות ומסתכלות עליו במבט של "מיזה החתייך הזה ואם יש לו חברה", מה שגרם לי לחייך לא רק מעצם העבודה שהוא נראה טוב, אלא לחייך למזל שהביא אותו אליו, האופי שלו, הדאגה והנתינה.
"שלום ליפה.." הוא ראה אותי
"היי..." הבאתי לו נשיקה קטנה בשפתיים וראיתי מבטים ננעצים בנו.
"חחחח..." הוא צחק
"מה קרה?" שאלתי
"בנים פוזלים עלייך.." הוא חייך
"הם תחילו לפזול עליו רק אחרי שנהייתי "כוסית" כמו שכמה אמרו, אבל רק אחד ראה אותי כשהייתי כל החיים....וחיבב אותי בגלל מי שאני ולא בגלל הכיסוי שלי..." חייכתי
"חחח את אומרת כאילו הרגשת שאמרתי את זה בקנאה..." הוא אמר
"תאמת כן..." עניתי
"זה היה יפה מה שאמרת, וגם נכון, וזו הסיבה שלא אמרתי את זה בקנאה אלא בגאווה..." הוא אמר
"חחח טוב, שניסע?" שאלתי
"כן...אבל רק שתדעי, שלא תחשבתי שאני לא קנאי...אני ועוד איך" הוא פתח לי תדלת
"נו וזה רע?" שאלתי
"לפעמים הוא סגר את הדלת והלך לכיוון המושב.


"ואווו, אני לחוצה" אמרתי אחרי שהגענו.
"אל תדאגי ילדונת, אני איתך" הוא אמר
"השלמתי עם אלון.." שניתי נושא עד שהמתנו
"מה את רצינית?" הוא שאל
"כן, היום דיברתי איתו, הייתי חייבת להשלים איתו..." אמרתי
"איך הוא הגיב?" הוא שאל
"הוא כמו אח בשבילי, אני כמו אחותו, הוא מבולבל ופגוע...אבל הוא אמר שהוא ישתדל להתגבר על זה כמה שיותר מהר כי אני חשובה לו..." אמרתי
"חשובה לו זה לא טוב..." הוא צחק
"חחחחח...זה טוב מאוד, הוא הבחור הכי חשוב בחיים שלי...חוץ ממך כמובן" אמרתי
"ברור שחוץ ממני כאילו?!" הוא אמר בסנוביות
"כפרה עלייך נשמהההההה" אמרתי לו
"חיייםםםם!!!" הוא חיבק אותי
"בואי חמודה..." יצאה השוטרת
"גאד דאמאט..." לחשתי
"חבר שלי יכול לבוא איתי?" שאלתי אותה
"כן..." היא אמרה
"הוא יודע שאני פה?" שאלתי
"כמובן..." היא ענתה והובילה אותי לתא שלו.
נכנסתי למקום קר וחשוך, ואז ראיתו אותו. יושב רזה, מקובץ, מלוכלך ובודד. לשנייה ריחמתי עליו, ואז דולב כאילו קלט אותי ולחש שלי: "אל תתני לזה להשפיע עלייך, תיזכרי במה שהוא עשה לך...את מי שאת עכשיו בזכות עצמך, ואת לא צריכה אותו בשביל זה..."
הפנמתי את הנאמר ועזרתי תאומץ:
"אבא?" לחשתי וראיתי אותו מסתובב.

מושששששששששששששששששלםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

ממממממההההההרררררררררררררר
הממממששששששששךךךךך

מהמםםםםם!!!!
אני רוצה המשךךךך ד-ח-ו-ף!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אווויייי סוף סוף המשכת כל כך חכיתי לזה....
מהמםםםםם מחכה להמשך....

מדהייים המשךךךךך