•°•הדרך אל האושר•°•

זה היה יום גשום וקר. ישבתי על ספסל הגן העקום, במרחק הליכה של 5 דקות מביתי.
טיפות הגשם החלו לטפטף על פניי, ידעתי שאני צריכה להיכנס הביתה, לא רציתי.
ידעתי שהוא בדיוק חזר מהעבודה, עצבני כמו תמיד, פחדתי, פחדתי שמא יקרה אותו הדבר כמו תמיד.
הגשם התחזק ולא נשארה לי ברירה, ידעתי שאם לא אגיע הביתה בזמן הקרוב, הוא יתחיל להתקשר וזה עלול להרגיז אותו עוד יותר, וזה לא היה כדאי...בשבילי.
התקרבתי צעד אחר צעד לעבר הבלוק הישן בו אני גרה, ראיתי את האור במטבח דלוק.
'הוא בבית'...מלמלתי לעצמי
"שלום מאיוש..." אמרה השכנה החמודה
"היי..." הסתרתי את כף ידי במעיל
"מה קרה ילדה?" היא הסתכלה עלי בדאגה
"כלום..." חייכתי
"תשמרי על עצמך..." היא הסתכלה בדאגה.
תמיד ידעתי שהיא חושדת במשהו, היא מנסה לברר בעקפין, אבל אני משתדלת לשמור על קור רוח.
"אבא אני בבית..." צעקתי ורצתי מהר לחדר
"איפה היית?" הוא פרץ לחדר שלי
"בתיגבור.." עשיתי את עצמי מוציאה ספרים כדי להכין שיעורי בית
"למה אני לא מאמין לך?" הוא שאל
"אתה יכול להתקשר לבית הספר אם בא לך..." הצטערתי על מה שאמרתי
"אל תתחכמי איתי..." הוא נשען על המשקוף
"אני לא מתחכמת..." אמרתי
"איפה אחותך?" הוא שאל
"בטח אצל חברה..." אמרתי
"יום שישי אני נוסע לשבוע לדרום.." הוא אמר
"למה?" שאלתי
"מה אכפת לך למה?! אני צריך!" הוא אמר
"ואיך אנחנו נסתדר פה לבד?" שאלתי
"איך שבא לכן..לא מעניין אותי. אני אשאיר לכן 100 ₪, תסתדרו" הוא אמר
"ואנחנו צריכות לחיות מ-100 ₪ במשך שבוע? במקרר אין חלב אפילו..." הסתכלתי עליו בפחד
"מאי, את ממש מתחילה לעצבן אותי, אל תעלי לי תפיוז!" הוא אמר
"אני מצטערת..." לא רציתי לעצבן אותו עוד יותר
"תקשרי לאחותך שתחזור הביתה! כבר שבע בערב...ותכיני לי ארוחת ערב!" הוא אמר
"בסדר אבא..." אמרתי
"למה את מתקשרת לרותם!?" הוא שאל בציניות
"כי אמרת לי להכין אוכל..." הסתכלתי עליו
"יאאלהה...לכי כבררר, אני אתקשר לבד.." הוא דחף אותי לעבר המטבח וקיבלתי מכה חזקה מהדלת
לא בכיתי, אפילו לא הגבתי, הייתי רגילה למכות, ואף יותר חזקות מאלה.
זה התחיל אחרי שאמא שלי נהרגה בתאונת דרכים כשהייתי בת 6. היא נסעה לקחת אותי משיעור בלט ונהרגה, מאז אני אשמה מבחינתו.
רותם אחותי למחצה, היא גרה שנה אצל אבא שלי, ושנה אצל אמא שלה, זה טיפה מסובך.
הוא נגיד ככה...לא רוצים אותה, לא שם, ולא פה, אבל יש לנו אחת את השניה, וזה הכי חשוב.
הכנתי לו מהר חביתה כמו שהוא אוהב, חתכתי סלט והכנתי מיץ תפוזים.
"מוכן..." מלמלתי
"מריח טוב..." הוא התיישב
"כן..." אמרתי
"את לא אוכלת?" הוא שאל
"אני לא רעבה..." באתי ללכת לחדר
"שבי איתי...בואי נדבר, אני אבא שלך..." הוא אמר
לא רציתי להתווכח איתו, אז פשוט עשיתי את מה שהוא אמר לי.
"על מה אתה רוצה לדבר?" שאלתי
"איך בביצפר?" הוא התחיל לאכול
"בסדר..." עניתי ביובש
"איך הציונים?" הוא שאל
"סבירים..." שיחרתי עם מפת השולחן
"מזה סבירים?" הוא הסתכל עלי
"בסביבות ה- 80 פלוס" עניתי לו
"תשתפרי!!" הוא אמר בחדות
"אני משתדלת..." פחדתי להביט בו
"תשתדלי יותר!! תפסיקי כל היום לשרוץ אצל חברות ואז אולי תשתפרי" הוא אמר
"טוב..." מלמלתי
"את יכולה ללכת לחדר.." הוא פקד עלי
קמתי בשקט מהשולחן והלכתי לחדר, הוצאתי בגדים נקיים ומגבת והלכתי למקלחת.
פשטתי את בגדי והסתכלתי על גופי: מתחת לשידיים שלי היו סימנים כחולים, הגב היה בפצעים והרגליים בשטפי דם.
עיניי התמלאו דמעות, חלמתי על גופיות, על חצאיות, על בגדים יפים וצבעוניים, אבל ידעתי שלא יהיה לי את זה, לפחות לא עכשיו, לא בגיל ההתבגרות שלי.

נעים מאוד, קוראים לי מאי, סתם מאי, בלי שם משפחה.
אני בת 16, בכיתה י'א.
אמא שלי הייתה אישה יפיפיה, ואבא שלי אהב אותה יותר מכל.
אולי בגלל שאני כלכך מזכירה אותה, השנאה שלו כלפי יותר גדולה, הוא לא יכול לשכוח את אמא שלי, ומה שקרה.
יש לי שיער בלונדיני טבעי, חלק ועיניים שחורות- חודרות- עמוקות- סולבות.
אני בגובה ממוצע עם מבנה גוף חטוב, אני חייבת לשמור על כושר, להראות בכושר, כי זה הכיסוי שלי.

יצאתי מהקלחת ובחדשי ישבה רותם.
"היי.." היא חייכה
"איפה היית?" שאלתי אותה
"אצל חברה.." היא אמרה
"פעם הבאה תגיעי בזמן..את יודעת איך הוא מתעצבן..." אמרתי
"אני מצטערת..." היא לחשה
"לא נורא, אני אוהבת אותך..." חיבקתי אותה
"גם אני אותך..." היא נגעה בגבי, בפצע הטרי
"איי.." קפצתי
"סליחה.." היא נרתעה
"לכי להתקלח ולישון...גם אני הולכת.." פקדתי עליה
"אבל רק שמונה.." היא הסתכלה בפאלפון שלה
"עד שתתקלחי יהיה תשע...יאאלה מהר..." פתחתי את דלת חדרי
היא יצאה בשקט ואני סגרתי אחרי את הדלת.
נשכבתי במיטה ולקחתי ספר, רומאן, הכל נראה שם כלכך מושלם, משפחה מושלמת, הורים מושלמים, בית מושלם, אהבה...כלכך רציתי להיות חלק מאותם החיים.

"אני לא משלם את זה!!!" שמעתי את אבא שלי צועק
"לכן תמותו!!!!!! מאיפה זה צץ!?" הוא שאל
"ביטוח רפואי על הבת שלי!??!" הוא צרח
'אוי לא...' מלמלתי לעצמי
"היא תסתפק בלי!! תחזירו לי את הכסף..." הוא המשיך לצעוק
פתחתי בצ'יק את הארון ונכנסתי לבפנים.
"מאי!!!!!!!!!" שמעתי טרקה של הטלפון
'ואין בעולם אהבה, יותר מאהבה של אמא...ואין בעולם דאגה' זמזתי לי בעיינים עצומות את השיר
שמעתי את הדלת נפתחת באגרסיביות:
"איפה את כלבה קטנה?!? מתי תפסיקי לסחוט ממני כסף!??!" שמעתי אותו מפיל איזה משו
התכווצתי בפינת הארון והפסקתי לנשום...
עד שהדלת נפתחה...

זו ההתחלה...
זה הולך להיות סיפור טיפה שונה מכל שאר הסיפורים, מקווה שתאהבו את הסגנון.
אוהבת את כולם!!!

😊