הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם. בדם.

בעקבות הפיגוע בחדרה, שוב ניסתה מערכת הבטחון להאכיל אותנו בלוקש, על פיו אין קשר בין פעולות צה"ל לפיגועים. ואנחנו, כרגיל, בלענו.
מאת: יוסי גורביץ 11:20 30/10/2005

כוחות צה"ל חיסלו – בטעות, לטענתם – את לואי סעדי, מבוקש בג'יהאד האיסלמי. יומיים לאחר מכן, בשגרה צפויה היטב, פוצץ חסן אבו זייד את עצמו בשוק בחדרה. הוא רצח את פרחיה מכלוף, סביחה ניסים, מיכאל קויפמן, ג'מיל קעדאן, מיכאל קויפמן ויעקב רחמני; הוא פצע כ-35 בני אדם אחרים.

גורמים צבאיים מיהרו לדווח כי "אין קשר" בין הפיגוע לבין החיסול. לדבריהם, הפיגוע תוכנן זמן רב קודם לכן. באותה נשימה הוסיפו גופי חוסר הבטחון כי לא היתה כל התראה קודם לפיגוע.

שקר שקוף

הבה נבחן את ההצהרה הזו. מצד אחד, טוענת מערכת הבטחון בבטחון עצמי, הפיגוע "תוכנן זמן רב מראש"; מצד שני, היא לא ידעה עליו דבר עד לרגע הבום. אז איך, לעזאזל, היא יודעת שהוא תוכנן זמן רב מראש?

התשובה פשוטה עד כאב: מערכת הבטחון שיקרה לציבור הישראלי. שקר קטן, יומיומי. זה לא משהו מיוחד מבחינתה; היא הורגלה באי אמירת אמת. אנחנו אלה שהרגילו אותה, כשלא דרשנו את הדחתם של שקרנים שנתפסו בקלקלתם.

דווקא המחבל המתאבד אמר את האמת – הוא הצהיר שהוא התאבד בגלל חיסולו של סעדי. ההצהרה הפשוטה הזו חשפה את השקר הצבאי: אין להניח שאבו זייד, דווקא הוא, זכה בנבואה והכין את הוידאו שלו קודם לחיסולו של סעדי. אבל מי מקשיב למחבלים מתאבדים?

הכינוי הרווח במודיעין האמריקני למחבלים מתאבדים הוא "פצצות לא חכמות". אבל במשחק הזה, דווקא הציבור הישראלי הוא היוצא טיפש.


חוסר קשר בין סיבה לתוצאה

פסיכולוג, לו היה בוחן את הציבור הישראלי, היה עשוי בהחלט להגיע למסקנה שמדובר בסוג של מטומטם קליני, שאיננו מסוגל להבחין בקשר שבין סיבה לתוצאה. צה"ל הרג ארבעה פלסטינים לא חמושים בטול כרם? אין לכך שום קשר לירי הקסאם שבא מיד אחריו.

הקמנו את החמאס, כדי שיחסל את אש"ף, בשנות השמונים העליזות? אין לכך קשר עם השליטה של החמאס ברצועה. חיסלנו את יחיא עייאש בתקופה שקטה? לא יכול להיות שיש לכך קשר לפיגועים האיומים שבאו מיד לאחר מכן. הפיגועים המזעזעים של 1994 לא היו קשורים, כמובן, לטבח שביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה, חודש קודם לכן. אין קשר. אף פעם אין קשר.

הציבור הישראלי הורגל שלא להתעניין במה שקורה בשטחים הכבושים. לפלסטינים המתים שם – והם מתים מדי יום – אין שם. אבל יש להם קרובים וחברים ובני עם, שכמה זמן לאחר מכן מתפוצצים בקניון, או שוק, או אוטובוס, והציבור המום: איך זה קרה, מאיפה זה בא.

זה בא מהמבזק הקטן על נער פלסטיני שנורה על ידי צה"ל. מהדיווח הלאקוני על כך ש-36 תינוקות מתו בלידתם במחסומי צה"ל. ילד, תינוקות, לעיתים קשישים: אנשים בלי שם. אימאן אל המס היא חריגה: במקרה שלה, החיילים הלשינו, ונפתחה חקירה.

מבחינתנו הם מבזק, הערת שוליים נשכחת. לקרוביהם הם עולם ומלואו.


חוצפה משולבת בשכחה

שר הבטחון, שאול מופז, הכריז בסוף השבוע כי "נצטרך לחכות לדור הבא" של פלסטינים כדי לעשות עמם שלום; אבו מאזן חלש מדי. הרשות נטולת כוח.

צריך שני דברים כדי להעז ולהעלות את הטיעון הזה. האחד הוא חוצפה עילאית, שמופז ניחן בה בשפע. השני הוא שכחה ציבורית עד גבול הטמטום. שהרי מי האיש שמוטט את הרשות הפלסטינית? מי האיש שתקף את הרשות הפלסטינית במשך חמש שנים, הרס את מבניה, הרג את אנשיה, רושש אותה? אחד, שאול מופז. הוא היה פעם רמטכ"ל, לוחש הזכרון, ואחרי זה היה שר בטחון. חיסול הרשות הפלסטינית גזל את רוב זמנו – זה שלא הוקדש לפוליטיקה, במדים או בלעדיהם – בחמשת השנים האחרונות.

היתכן שיש קשר בין סיבה לתוצאה? היתכן שיש קשר בין פעולות צה"ל תחת מופז ובין העובדה שאבו מאזן לא מצליח להשתלט על הרצועה? כנראה שאין.

כל זמן שהציבור הישראלי ימשיך להיות מטומטם; כל זמן שימשיך להאמין ל"מערכת בטחון" שכבר שנים מגיבה באופן אוטומטי, שמתעלמת מחייו בקוראה לו ל"גלות נחישות" מול הפיגועים הצפויים מראש; כל זמן שלא יקום וישבור את מעגל הקסמים הזה, הוא ימשיך לשלם. בדם, והרבה ממנו.


מקור: http://news.nana.co.il/Article/?ArticleID=208910&sid=16