באחד משיעורי החברה, בקשה מורה מתלמידיה להביא לבית הספר, למחרת היום, שקית פלסטיק ושק תפוחי-אדמה. שהביאו התלמידים את הנדרש הטילה עליהם המורה משימה.
בחרו תפוח-אדמה אחד שייצג כל אדם במהלך שנות חייכם, שלא סלחתם לו על משהו שעשה לכם. התלמידים אספו תפוחי אדמה מהשק שהביאו, רשמו על כל תפוח אדמה את שמו של האדם ואת התאריך, וכמובן, הכניסו לתוך שקית הפלסטיק. חלק מהשקיות ראוי לציין, היו כבדות מאוד.
כמצוות המורה, נשאו התלמידים את השקית עם תפוחי האדמה לכל מקום בו שהו במהלך שבוע שלם: לבית-הספר, לחוגים למגרשי משחקים, לחברים ואפילו אל מיטתם בלילה.
הטרחה שבסחיבת השקית לכל מקום במהלך שבוע, הבהירה לתלמידים היטב מה הוא "המשקל" שהם נושאים עמם לכל מקום ועד כמה הם צריכים להקפיד שלא לשכוח את השקית, במקומות שונים ומביכים...באופן טבעי לגמרי, כפי שקורה למיני ירקות ופירות "שנפרדים" מסביבת קירור ו"מטיילים" להם בעולם...הפכה תכולת השקית במהלך השבוע - לעיסה דביקה וריחנית.
מטאפורה זו, מתארת בצורה הטובה ביותר את המחיר שאנו משלמים על שמירת הכאבים והכעסים לעצמנו ועל גישתנו השלילית למצבים שונים. לעיתים קרובות אנו חושבים שלסלוח לאנשים זו "מתנה" שאנו נותנים להם, אז זכרו עכשיו זה ברור כי זו "מתנה"... שאנו מעניקים לעצמנו...
וואוו-סיפור ממש ממש יפה!
אהבתי מאוד!
באמת מהמם תודה מאמי
מואה ענקית
אוהבת מלאאאאאאאאא
*+*נאפי-מורני*+*
