"אוהבת אותך, לנצח".

הוא הסתכל עליה בעיניים אדומות מדמעות. היא שכבה שם חסרת כוח והכרה, יופיה התפזר בכל החדר והדמעות זלגו מעיניו בלי סוף. החדר היה כל כך אפל, והתקרה איימה ליפול, הגשם שמאחורי החלון נהפך למבול והוא כל כך רצה לחבק אותה, לפחות לאחוז בידה, אך הוא לא יכל להתקרב אליה, למרות שהוא היה במרחק מינימלי ממנה. משהו עצר אותו, משהו אמר לו 'עצור, אין לך זכות, זה בגללך', וסדרה נוספת של דמעות זלגו מעינייו.
הוא לא הפסיק להסתכל עליה. היא שכבה שם, כל כך בודדה, בעולם אחר, כמלאך נטול כנפיים, כנסיכה נטולת כתר. והוא אהב אותה. כל כך אהב אותה שזה היה כל כך מובן מעליו מבחינתו שהוא שכח להגיד לה את זה. ועכשיו הוא לוחש זאת בלי סוף, והיא שומעת, הוא יודע שהיא שומעת (האם?).
הוא הסתכל עליה מאחורי הדמעות שזלגו מעיניו והוא כל כך רצה שכל זה לא היה קורה. והיא אהבה אותו, מאוד, והוא ידע את זה אבל רצה לבדוק זאת בכל זאת, אילו היה יודע למה זה יכול לגרום. אילו היה לו קצה חוט למה שיכול לקרות...
זה היה בוקר קר מאוד. היא התעוררה משינתה וחשבה על כמה שטוב לה שהם ביחד וחיוך ענקי התפזר על פניה. היא קמה ממיטתה וכבר תיכננה את הפגישה הבאה שלהם, היא תנשק אותו, הוא ילטף את פניה, הם יתחבקו ויהיו מאושרים לנצח, הוא אוהב אותה, היא יודעת (האם?). ואז היא ראתה חתיכת נייר שוכבת על השולחן, היא ניגשה לבדוק מה זה וזה היה פתק ממנו "זה נגמר בינינו". החיוך ירד מפניה מיד, מבול של דמעות לא איחר לבוא. היא לא הצליחה לעכל את הכתוב בפתק, את המשעמות של שלושת המילים האלה. היא רצה למטבח ופתחה את המגירה של תרופות, הוציאה כדורי שינה של אביה שהתקשה להרדם בלי כדורים ורצה לחדרה בחזרה. היא בלעה כדור אחר כדור אחר כדור אחר כדור עד שלא נותר אף כדור אחד. היא הפכה את הפתק וכתבה מאחוריו "אוהבת אותך, לנצח".
ועכשיו הוא לא מצליח לעצור את דמעותיו. הוא כל כך רוצה שהיא תדע שהוא אוהב אותה. הוא הוציא אולר מכיסו וחרט על החזה השמאלי את שמה. הוא שם את ראשו לידה ועצם את עיניו. היא חייכה.