מחפשת תקווה לגבי האהבה...

רציתי לשתף אותכם במחשבות שלי בזמן האחרון, ואם למישהו יש כוח לקרוא סבבה ואם לא גם לא נורא...
ואתם מוזמנים להגיב אחרי זה ולהגיד מה הדעה שלכם...
מה אתם חושבים על מה שכתבתי, ואם בא לכם לנתח את המחשבות שלכם אני אשמח לשמוע מה מציק לכם
(אם מציק)...

מכירים את ההרגשה שלפעמים בא לכם סתם לאהוב?
בלי כל החומריות, בלי המעשיות, רק ההרגשה בבטן..
להסתכל למישהו בעיניים ולדעת שזה אמיתי, ושכלום מסביב לא מעניין אותכם...
לי זה ניראה כל כך רחוק ממני, משהו שאפשר רק לדמיין...
אני מסתכלת על אנשים שאני מכירה, שהקשר ביניהם מבוסס בעיקר על אהבה ומשיכה - ואני אומרת לעצמי: אז מה אם יש לי יותר ניסיון מהם... להם יש אהבה! וזה משהו שאין לי, אני מקנאה בזה.
אנשים יכולים לאהוב אהבה אמיתית גם מבלי שזה יהיה הבן זוג שאיתו מתחתנים ומביאים ילדים לעולם..
אהבה אמיתית יכולה להיות גם בגיל 17...
דווקא כשחושבים בראש על למצוא אהבה, דווקא אז - זה לא מגיע...
אז אמרתי לעצמי ז*ן!! לא מחפשת כלום, טוב לי להיות לבד קצת... בלי דאגות...
אבל זה לא ככה... אני לא יכולה לשקר לעצמי..
ואם יצא שהכרתי מישהו חמוד ונחמד שמתעניין בי אני ישר מתחילה להיסחף עם המחשבות, וזה גורם בסופו של דבר לכך שמאותו קשר לא יצא כלום!.. אני לא יודעת אם זה עין רע או פשוט הגורל שלי אבל זה מעצבן!..

בכל התוכניות ריאלי האלו של רווקה או רווק - תמיד יש 15 מתמודדים שרבים עליה...
אז חשבתי לעצמי, אולי סטטיסטית מכל 15 בנים אפשר למצוא אהבה..
ואז ספרתי אותם. אני צריכה להכיר עוד 6 בנים לקשר רציני כדי לדעת אם הסטטיסטיקה נכונה...חחח... (לא כולל את הסטוצים)...
מכירים בנים מכל מיני סוגים, עם מחשבות שונות ואופי שונה ומראה שונה...
אבל למרות הכל יש דמות אחת חסרת פנים שהיא המושלמת בשבילי. לא יודעת מיזה, אין לו פנים.
אני רק מחכה. ואסור לחכות.
אי אפשר להגיד עליי שיש לי בעיה עם בנים... אולי זו בררנות?!
אולי כי הקשר הכי ארוך שהיה לי היה מבוסס על מין? אולי זה עיוות את הדרך מחשבה שלי וגרם לי לכך שלא אוכל לאהוב מישהו, לאהוב לאהוב...
אני לא אוהבת רומנטיקה (תתפלאו), אבל אני בטוחה שכשיגיע הבנאדם המתאים (אוף! אני שוב מחכה לו!), אז אני אוהב את זה.. ואוכל סתם לככת איתו יד ביד בלי לחשוב "איכס"...או "איזה קיטשיות"..
אין לי אף אחד באופק... אין בנאדם אחד שאני יכולה להגיד עליו שיש בו משהו שמסקרן אותי, שמדליק אותי בו...
בתקופה האחרונה גמרתי 3 קשרים בבת אחת... אולי פתאום אני מרגישה רייקנות...
אני רגילה תמיד לדבר עם כמה בנים באותו זמן... אתם יודעים, שיהיו מגוון אפשרויות בחירה.
זו שוב מחשבה קצת מוזרה... אני צריכה שיתמודדו עליי כמו בתוכנית ריאליטי?! אני עד כדי כך אחת שואהבת להיות במרכז?!
ואם הייתי באמת כזאת, איך זה שנעלמתי לחברים שלי ליומיים ואף אחד לא שם לב?...
איך זה שפעם הייתי מרכז החברות שלי ועכשיו נדחקתי לצד?
ואז חשבתי... אין לי חבר. אני לא מעניינת. החברות שלי שיש להן בן זוג (או חבר, איך שתקראו לזה), הן אלו שלוקחות את הבמה.. הן והבויפרנד שלהן... הם ה"מנהיגים"...
אני שונאת מעמדות.. במיוחד בקרב החברים...
למה כש-X נעלם כולם דואגים לו אבל כשאני נעלמת הטלפון שותק..?!
דווקא במצבים כאלו מגלים מי חברים שלך ומי לא... ויפה שעה אחת קודם.
אולי הבנאדם היחיד שיכול להיות לו אכפת ממני זה אותו אחד, חסר הפנים שאיתו אני מתהלכת יד ביד...
אבל מצד שני, אין כזה. הוא רק במחשבות שלי.
ואולי הבנאדם היחיד שאכפת לו ממני.. זו אני...