אוי אני כל כך גאה בי.. :]
הצלחתי לכתוב... אני חושבת שזה פרק חמוד
קריאה נעימה
אוהבת מלא מלא
גל.
האאא והתחלתי לפרסם את הסיפור בבלוג... אז אם אתן יכולות לקחת מפה את הכתובת ולהפיץ את זה לחברות שלכן.
כי אם אני אפסיק כאן אז תדעו ששם אני ממשיכה.. חחחח
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=162790
ועכשיו לסיפור...
פרק 19:
אבא שלי הסתכל עליי במבט זועף.. ואני?! נרתעתי לאחור.
יצאתי במהירות החוצה.. והלכתי להתיישב מאחורנית... והתיישבתי בשקט בלי הרבה שאלות
שאבא כועס לא שווה לריב איתו.
אז העברנו את הנסיעה כל אחד עם המחשבות שלו..
התחלתי לחשוב על מה שקרו לי בימים האחרונים.. הפרידה מאסף, הריב הדבילי עם יעל, הבגידה של אסף, חברה הכי טובה שלי לא מספרת לי על הבגידה, שיעל שפכה עליי דבק, משכו לי בשיער שהולך להיות נשירה ענקית מזה, היום שאבא לא רצה אותי כאילו שאני יעבור עליו והכי הכי נורא מה שקרה לי השבוע זה שלא קיבלו אותי לתצוגה....
אבל אחר כך עלו כל הדברים שהסתדרו...
בראש ובראשונה התצוגה שכנראה מחזירים אותי הכל בזכות אבא...
סלחתי לליטל בכל זאת היא חברה טובה מאוד..
החזרתי ליעל בזאת שלקחתי לה את איתי..
והשיער אני דיי בתוכה שזאת היא.. יעל!! לא רק שהיא הרסה לי את המכנס שאני הכי אוהבת
אבל לא נורא בטח מהתצוגה אני יקבל בגדים חדשים. :]
כל זה חשבתי לעצמי.
"אנחנו עוד מעט מגיעים... תהיי מוכנה" אמר לי אבא. ואני התחלתי להתרגש כמו לא יודעת מה.
שמתי את רגליי בתוך הכפכפים.
סידרתי את החולצה והחצאית.
ניקיתי גם את החולצה מהשערות שנפלו טיפה.
סידרתי גם כן את השיער דרך המראה שהייתה מקדימה.
ואחרי כל זה חייכתי וראיתי שאנחנו מתקרבים....
ואז עצרנו מול אותו מקום שהבטיחו לי להיות נערת הערב.. התגלית שלהם.
ירדתי במהירות מהמכונית וזירזתי את אבא.. ועד שהוא זז ויצא כבר ממש התעצבנתי
התחלנו ללכת בשביל שסופו זה הכניסה למשרדים לאנשים שמארגנים את התצוגה... כל הדרך עד הדלת הלב שלי דפק היו לי פרפרים בבטן משתוללים.. התרגשתי כל כך, ונכון שכבר עברתי מלא דברים כאלה.. פשוט מלא.. אבל תמיד יש את ההתרגשות.
כבר שהגעתי לדלת נעצרתי פתאום לקחתי כמה נשיפות ארוכות ממלא את ריאותיי באוויר לא כל כך נקי אבל בכל זאת אוויר ואז הוצאתי החוצה זה טיפה הרגיעה אותי,
נכנסתי פנימה והתרגשות התחוללה בתוכי כמו לא יודעת מה...
ואני ואבא שלי ניגשנו למזכירה... אבא שלי בצעדים גדולים ומהירים ואני בצעדים קטנטנים מרוב התרגשות בקושי זזתי, אבא שלי שכבר הגיע למזכירה הסתובב אליי בחיוך ואמר "לכי ענברי מחכים לך במשרד של המנהל... לכי". ואני התחלתי ללכת לכיוון המדרגות המובילות למעלה אבל הפעם עליתי במהירות, שאבא אמר שמחכים לי זה הרגיע אותי הייתה לי הרגשה שקיבלתי מה שרציתי..
הגעתי על הדלת.. ודפקתי שלושה נקישות שלאחר הנקישות בא קול קריאה "כןןן" ואני פתחתי ונכנסתי בצעדים מהירים לתוך החדר סוגרת אחריי את הדלת ועמדתי.
"או ענבריי טוב שבאת.. בואי בואי שבי" אמר לי איציק המנהל של התצוגה וחייך עליי. איתו בחדר היו עוד כמה אנשים שלא כל כך זיהיתי, התקדמתי לאט לאט למקום הפנוי שהיה... והתיישבתי חוששת ופוחדת מהאכזבה שאולי תהיה שוב....
בבקשה תגיבו!! :]
