קצת ארוך....

משהו שכתבתי אתמול..

זה נכתב על ילדה...אבל לא ממש ילדה
שעברה הרבה...ואולי לא ממש...
6 שנים זה לא קצת...
הייתה לבד בלי ידיד או חברה שיואהבו אותה...
לא פעם אף ריחמה על עצמה...
על כך שרע לה...
אך מה יכלה לעשות?
חוץ מלהמשיך להיות אותה אחת...ולהיות חזקה ולא להישבר..כיוון שזה גורלה...
אבל היא הייתה ילדה אחרת...
אולי אפילו טיפה מיוחדת
היא הייתה אימפולסיבית
עושה מה שבראש שלה ולא חושבת על אף אחד
הייתה אומרת הכל בעיניים לא פוחדת ולא רואה אף אחד ממטר.
וגם עקשנית הייתה לא קטנה...
והינה עברו שנתיים
והכל היה טוב...
הכל נשכח...כל הכאב...הבדידות...
היו לה חברים שהם דווקא בסדר..
לא כאלו שחלמה עליהם אבל הם היו חברים שלה.
והכל היה בסדר...
עד לאותו יום...
שבו היא חזרה לתקופה ההיא
שבו כל כאבה חזר
כל זיכרון מר
כל הבדידות
כל דמעה בטעם מלוח...
הכל חזר באותו יום שהיא פגשה את ההיא
שהפכה את החיים שלה לבילתי ניסבלים..
למה?
ואז חזרה לתקופה ההכי קשה,
הכי כואבת בליבה...
למה?
זה רק מה שנישאר לי לשאול!...

תגיבו בבקשה...זה חשוב לי אתם לא יודעים עד כמה... 😢