עמדתי בתחנת הרכבת, היבטתי בו וחייכתי לעצמי.
הוא היתקרב אליי וחייך, "לאן את רוצה שנלך?" שאל בחיוך המתוק שלו.
בהתחלה, לא עניתי, חשבתי לעצמי לאן נלך, ובעצם כבר היינו בכל מקום נחמד שאפשר להיות בו.
"לאן אתה רוצה?" עניתי לו בשאלה, הוא לא אוהב את זה, ולא אמר לי על זה כלום, רק הביט בי וחייך.
"אני רוצה שהיום נלך רק לים." הודיע. הינהנתי בהסכמה. עלינו למונית, כל הדרך לא דיברנו, והיה מן קסם כזה באוויר, כמו שלא היה לנו אף פעם. ולא רציתי להרוס, הגענו לים, ירדנו והלכנו למקום הקבוע שלנו.
היבטנ לנו בים שהיה רגוע, באנשים שעשו את הריצה היומית שלהם, באנשים ששחו להנאתם, ואז לפתע הוא שאל אותי, "מדוע למלאכית כמוך, יש עיניים כל כך בודדות?" בהתחלה לא עניתי, חשבתי מה לעשות, את התשובה הרגילה שאני עונה, כשאומרים לי שאני מלאכית, או לענות על השאלה שהוא שאל. "כי המלאך שאמור להגשים את המישאלה שלי הלך ולא יחזור." עניתי לבסוף, עירבבתי בין התשובה לשאלתו לבין התשובה בקשר לזה שאני מלאכית. הוא שם את אצבעותיו מתחת לסנטרי, והבפנה את מבטי אליו, "ועכשיו את מוכנה לספר לי את הסיפור המלא?" שאל בתמימות, בדאגה. הבנתי שאני אהיה חייבת לספר,
ושאין כל דרך להיחמק מזה, והאמת, גם לא ממש רציתי להיתחמק. "אז ככה.." התחלתי את הסיפור שלי. "לפני כשנתיים היה לי חבר, היינו יחד חצי שנה, זו הייתה התקופה הכי מדהימה בחיים שלי, ואני חושבת, ומה שהרגשתי אליו, היה הכי קרוב לאהבה אמיתית. למרות שעכשיו הייתי מוכנה לוותר על התקופה הזו." אמרתי והפסקתי לרגעף ולפני שהספקתי להמשיך. "ואז מה קרה?" שאל אותי. "הוא עזב לגור בחו"ל, בלי להיפרד, בלי לומר שלום, בלי להשאיר כתובת או טלפון. לא שמעתי ממנו, שבוע שלם, עד שגיליתי שהוא עזב לחו"ל. ואז הגיעה התקופה הכי מגעילה בחיי הקצרים, הרגשתי רע. הרגשתי בבור שחור, הרגשתי שאני רק נופלת ונופלת, ואין מי שיעזור לי, אין מי שיקשיב, ורק רציתי שהשחור והרע הזה יגמרו, ולא מצאתי פתרון אחר, רק מוות. וידעתי שזה לא פיתרון, ובכל זאת זו הייתה הדרך היחידה שמצאתי." בחלק הזה כבר החלו
לרדת דמעות מעיניי, הוא הביט בי בדאגה, ניגב את דימעותיי, "תמשיכי בבקשה." אמרה בקול רך ומתחנן, עשיתי כבקשתו. "אז יום אחד כשהייתי לבד בבית, מילאתי את האמבטיה עד הקצה, במים קרים, קרים כקרח, בינתיים כתבתי מכתב פרידה, לקחתי כדורי שינה חזקים במיוחד, כדי שזה יהיה בטוח, ניכנסתי לתוך האמבטיה הקרה, ושכבתי שם, עם ראשי מעל המים, 'אני מצטערת אלוקים, אבל כנראה שמקומי הוא איתך שם למעלה' אמרתי בקול" שוב הפסקתי הפניתי את מבטי לעבר השקיעה, שהייתה בשיאה, השמש המשיכה לשקוע במהירות מתגברת,וכבר הייתה כמעט כולה בתוך המים, הוא שוב הפנה את מבטי אליו, "תמשיכי בבקשה." ביקש שוב, והביט לתוך עיניי, הבודדות לפי תאורו. "עצמתי עיניים והתחלתי לשקוע, המים היו קרים, כסכינים בגופי, הרגשתי את עצמי מתחילה להיחנק, ורציתי לצאת לפקוח את העיניים, הבנתי שאיני רוצה למות, לא בגללו, לא עכשיו, אבל כבר היה מאוחד מידיי, גופי כבר היה שרויי בריפיון בגלל הכדורים, ולא יכולתי לקום, הרגשתי איך אני נחנקת לאט לאט, לפתע ראיתי את כל הרגעים היפים ולא יפים בחיי, ממש בשניות, שניות שנראו כנצח, ראיתי את כל החיים שלי בסרט, ואז ראיתי אור לבן טהור, זוהר. שמעתי לפתע קול צועק. "מישל!! לא!!" וזהו, חושך, לא הרגשתי כלום, לא ראיתי כלום. לאחר זמן מה, לא יודעת כמה זמן, כי איבדתי את תחושת הזמן, פקחתי את עיניי ושוב ראיתי אור לבן, 'אני בגן עדן' אמרתי, ואז כנראה היתעלפתי, כי איני זוכרת כלום." ובזאת סיימתי את סיפורי, היבטתי שוב בחוף, בגלים, הוא היה המון, לא ידע איך להגיב, לא ציפיתי שהוא ידע איך להגיב, הוא שוב סובב את פיניי אליו. הביט לתוך עיניי, היתקרב אליי, ונשק נשיקה קטנה לשפתיי, ואז נישק אותי צרפתית קטנה ומתוקה, היתנתק ממני, הרגשתי כל כך מיוחדת, זו הנשיקה הראשונה שלו, ומכולן הוא בחר דווקא בי, הרגשתי מלאכית. ואז היבטתי בשעון שהיה על ידי השמאלית, וקמתי על רגליי. "אתה תאחר את הרכבת " אמרתי. הוא קם אחרי והתחלנו ללכת לכיוון התחנה, עלינו על מונית, בדרך לא דיבנו, הבטו מהחלון על העצים שעברו על פנינו. ירדנו מהמונית, הגענו בדיוק בזמן, הוא הביט שוב בעיניי. ולא אמר דבר, הוא לא היה צריך, עיניו כבר אמרו את הכל.
עמדתי בתחנת הרכבת, היבטתי בו וחייכתי לעצמי.
קטע יפה... מאודדד
אהבתי.....
אוהבת
רונה 😊
קטעעע חמוד מאוד..
אהבתיי..
אני שמחה שזה מצא חן בעינייכן
וואווווווווווו זה מהמםםםםםםםם
את מוכשרת בטירוףףףףףףףףף
תמשיכי לכתוב בובה
חחח אני אמשיך גמדה מתוקה שליייי
ברגע שאני אסיים את הסיפור שאני כותבת...
אני אתחיל להעתיק לפה חלקים חלקים חחחחחח
