איך קורה שחבר עושה דבר כזה?

עצוב. פשוט עצוב. אי אפשר לתאר את סערת הרגשות, הכאב והסבל שאני עובר בימים האחרונים. פשוט אף אחד לא חשב על המילה שיכולה לתאר עוצמות כאב שישברו כל סף, לא משנה עד כמה נפש האדם תהייה חזקה ואיתנה. תמיד יהפוך בן אדם למיואש ויפתח מעין - מלנכוליה, לא משנה עד כמה היה מאושר קודם לכן, כשהוא חווה שברון לב, ושהגורם לו, הוא חברו הטוב ביותר.

זה בדיוק מה שקרה לי. במשך זמן רב מאוד, אני אפילו לא זוכר מתי העניין התחיל, התעניינתי בבחורה. כשלבסוף זכיתי להכיר אותה, הייתי השמח באדם. אפילו הגעתי למצב שבו יצאתי איתה למעין דייט (למרות שזה לא נקרא ככה רשמית).
מה הבעיה אתם שואלים? הרי העניינים הולכים נהדר!
אז כאן המלכודת, הם לא. הכרתי את הבחורה לחבר הטוב ביותר שלי, מתוך רצון שנוכל בבוא הזמן לצאת כולם יחד, ושלא יהיו מבוכות שיגרמו מאי-היכרות כזאת או אחרת של אותה הבחורה ובמקרה הזה- עם חברי הטוב.

הוא ידע עד כמה שאהבתי אותה. יותר מכל דבר אחר. בכל עת, בכל רגע נתון, כל מחשבותיי היו עליה. תמיד דמיינתי אותה, החיוך המקסים שלה מרוח על פניה, ועיניה מביטות קדימה, כביכול, אליי. אבל אני בן אדם ריאלי, מעולם לא דמיינתי אותה איתי, יחד, כזוג, כי כאמור- כגודל הציפיות, כן גודל האכזבות...
כנראה שגם כאן טעיתי.
מאז שהחבר הטוב שלי ואותה אהובה הכירו באופן רשמי, הם מסתובבים הרבה ביחד, הרבה יותר ממה שאני איי פעם הייתי מדמיין להסתובב איתה, צוחקים יחד, מדברים, ממש נראה שיש ביניהם כימיה חזקה מאוד.

אז מה הקטע? אני הרי חבר שלו, עליי להיות שמח בשבילו! הרי אם היה קורה להיפך, הוא היה שמח בשבילי!
אז זהו, שלא. הוא עצמו אמר לי את זה, במילים פחות או יותר כאלה: " אם אתה היית מתחיל להסתובב סביב מי שאני אוהב, לא הייתי סולח לך על זה אף פעם".

חבר, על המשפט "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך", שמעת? אני משער שלא, כי זה בדיוק מה שאתה עושה. האם חבר אמיתי, שרק כמה שיכולתי עשיתי בשבילו, יעשה מעשה כזה, וישבור את לב חברו הטוב, גלויות, כשהוא עומד מולו ורואה את הנעשה? האם זהו גמולו של אדם שטורח ועובד ומקדיש את כל זמנו כדי לעזור לחברו הטוב, בדברים החשובים לו, מפנה את תחביביו ורצונותיו הצידה?

מובן שבמידה ויצא מהעניין זוג חדש, אפרגן לו, אוריד את הכובע ואומר "כל הכבוד, אתה טוב ממני", ואפנה לו את הדרך. אך מהצד השני, אני לא יודע אם צלקת הכאב הזאת, תוכל איי פעם להגליד. ה-י-א האחת שאני אוהב. יותר מכל, יותר מהחיים עצמם. ה-י-א החיים שלי, ובשנייה אחת- אותו אדם אשר התגאיתי לקרוא לו "החבר הטוב ביותר", עושה את המעשה השפל ביותר שיכול חבר לעשות, ובוגד בי, ברגשותיי, ובחברות שלנו כולה.

אין מילים לתאר את הכאב, עוגמת הנפש והעצב שאני חווה בימים האחרונים. מתחשק לי לשהתכר, לקחת סמים, או פשוט - לא לחיות. אך שוב, אני מוכרח להיות בן אדם ריאלי, ואני יודע שלעולם לא אגע בסמים, ושלעולם לא יהייה לי האומץ להתאבד. האלכוהול הוא הנחמה היחידה שלי, אך אני יודע שברגע שתמוג השפעתו, יחזור הכאב והעצב לחיי. כנראה שנגזר עליי לחיות בכאב, לנסות להתגבר, לשכוח את אותה אחת, שהיא כל חיי בתקופת זמן ארוכה כל כך, ולפנות את הדרך. כנראה שאני לא סוג הטיפוס שיכול לקבל אהבה בחזרה, אלא רק לתת. אולי עצם הבעיה היא שאני נותן יותר מדיי? תמיד מנסה לעזור, להיות איש טוב, להתחבב על כולם, לחבב את כולם, לראות את הטוב בכל רע, לעזור לכל אדם בצרה, גם אם הוא אויב, לדאוג לידידיי ולתמוך בהם כשצריכים אותי- כביכול, האדם המושלם, אדם שכל אחד יהנה בחברתו, אדם שכל אחד מאחל לעצמו כחבר. כמה חבל שהעולם הזה אכזר, והחזק הוא השורד. זו לא הפעם הראשונה, שרגשיות-היתר ואדיבותי מביאות אותי לשברון לב. בעולם שלנו, אני נחשב החלש. האדם העוזר, בעל הבטחון העצמי, הגאה, הנחמד- דווקא הוא לא ישרוד, וייאלץ להסתפק בשאריות של אחרים.

נמאסה עליי ההרגשה הזאת. תמיד לתת, אך אף פעם לא לקבל. אף פעם. תמיד חשבתי, עד כמה תמוה לשפוך את רגשותיך בפורום אלקטרוני, הרי אי אפשר להראות בכתב דמעות, בכי, או כאב. אך אני מסתכל כעת, ומבחין- אין לי למי לפנות. אם חברי הטוב הוא לא באמת החבר הטוב שחשבתי שהוא, מה הם חבריי האחרים? האם גם הם צבועים, כשאר בני האדם? האם אני הוא האדם היחיד, אשר אינו צבוע מכל מבחר האנשים העצום שעולמינו יכול להציע? איך שאני רואה את זה כעת, כך הדבר. כמה שאני זקוק לכתף, להשען עליה, ולהוציא את הכל. אך היכן הכתף הזאת? היכן היא אותה הכתף, שכשאני צריך אותה באמת- היא איננה?

אני מתחיל לשאול את עצמי, מהו הרגש הזה- אהבה. כמיהה לאדם, להיות איתו, לגעת בו, לצחוק איתו. רצון תמידי להיות עם אותו אדם אהוב- ולהיות מאושר. מבחינה מעמיקה, גם הרגש ה"פלא" הזה, אהבה, הוא רגש אגואיסטי לחלוטין, כשאר רגשותיו ורצונותיו של האדם. רוצים להיות עם אדם, כדי להיות מאושרים. רוצים לענגו, כדי להיות מעונגים. להינות איתו, כדי להיות מרוצים. אולי אני מדבר שטויות, ובמילותיי נשמע הבוז שאני רוחש לרגש הזה, אך מנסיוני עם הרגש הכביכול נהדר הזה, אני יודע רק סבל. מה נהדר כל כך ברגש הגורם לאדם לסבול? סבל הוא דבר אשר על האדם לסלוד ממנו, להתחמק ממנו- הרי לא נולד האדם שאינו רוצה להיות מאושר כל חייו. מדוע אנו מחפשים את אותו הכאב?


כולי תקווה שתפנימו את הכתוב כאן, ושתדעו, שהעולם אינו ורוד כלל וכלל. זהו עולם אכזר, שבו החזק שורד, והחלש נשאר טרף לחזקים ממנו. כמובן שהייתי יכול להמשיך ולקשקש כאן על מר גורלי ועל הרצון העז שבי לזעוק, אך דומני שכתבתי כבר מספיק. איני חושב שמישהו באמת יקרא את כל המסמך הזה שכתבתי כרגע, אך זה לא מה שמעסיק אותי. אני רוצה תשובות כנות לשאלות שלי, לדעת האם אני האדם היחיד, שאינו צבוע או אגואיסט. האם אני הוא האדם היחיד, שדואג לשלום כולם, לפני שאני דואג לשלומי שלי? האם אני האדם היחיד, שתמיד יחשוב איך לשמח את חבריו? האם אני הוא היחיד, שמתנהג לפי דעותיו מחשבותיו ורגשותיו, ויניח בצד את הפוזה והאגו?

שוב סליחה על אורך ההודעה, אך אלו דברים שבאים עמוק, מנבכי נשמתו של האדם. אין לדעת מה יהייה הלאה, אך אני יודע, שהבן אדם הזה, על סף שבירה.