==משהוא שהתפספס==

זה היה אחד הדברים שהיא הכי הצטערה עליהם. ליבה החמיץ כאילו שתתה בקבוק שלם של חומץ, כשהוא לא ענה לה. כול מה שהיא רצתה היה להגיד לו שהיא מצטערת. מצטערת על כול מה שעשתה לו, אך הוא לא נתן לה, והתעלמות שלו גרמה לה לכאב יותר חד.
בדרך כלל היא הייתה ילדה טובה. משתדלת שלא לפגוע באף אחד, מנסה לעזור לאחרים שמרגישים רע, וכשלא הייתה מצליחה היא טמנה את פרצופה בשתי ידיה והייתה בוכה. כזאת הייתה, ילדה עדינה ושברירית, שאם מישהו פתח לעברה את פיו בביקורת, הייתה מרגישה כזה רע. בכול פעם שראתה ילדים עצובים, ילדים מוכים או לא חברותיים הייתה לה רגשי האשמה לגבי עצמה. הרגישה אשמה שלה טוב ולהם רע. למה דווקא לה?!?
אבל איתו משום מה זה היה שונה, הם הכירו היטב דרך ידידים, והוא הפך להיות הידיד הכי טוב שלה, באותו זמן הרגישה מאוד רע והייתה מדוכדכת לגבי בעיות חברתיות. הוא גרם לה להרגיש נפלא, לדבר איתו היה מאוד מרגיע אותה. היא הייתה מספרת לו כמעט הכול, צוחקת, ואפילו בוכה.
אך הכול התקלקל באותו יום שהם הרגישו מין משיכה מוזרה, והוא הציע לה חברות.
"אם אני אציע לך להיות חברה שלי את תסכימי?" לא היה לו את המילים המתאימות.
"תנסה" היא ניסתה להתבדח איתו.
"את רוצה להיות חברה שלי?" שאל. והיא נדהמה. בחיים לא היה לה חבר, ותמיד היה לה מזל רע עם בנים. היא ידעה שאין לה משהו אליו, עדיין לא, אבל זה יבוא עם הזמן, כך חשבה.לכן הסכימה. הם היו חברים. אך עדיין לא נפגשו.
והפעם היא הרגישה הרגשה מוזרה, הרגשה.. של שמחה?! של אושר?!. כשהביטה במראה ראתה בפעם הראשונה שהיא יפה. בחיים לא חשבה שהיא יפה, אך כשהביטה במראה,היא פשוט הרגישה מין אושר עילאי מסוים שגרם לה תענוג. היא חשבה שאולי היא התאהבה בו.
עבר לו השבוע והם הספיקו להיפגש, באותו זמן היא לא ידעה מה לעשות ומה לא לעשות. והרגישה בורה. לכן הסכימו שינשק אותה. והיא אהבה את זה.
אבל פתאום, כמו רגש שנתקע. כמו שרב בימים חורפיים.זה נגמר, כול האושר נגמר. והיא-שהקשיבה לכול מה שאמרו לה כולם, והביקורת הייתה גורמת לה אי נעימות- החליטה להיפרד מימנו. מין תחושה מוזרה בבטן גרמה לה לוותר עליו ולהמשיך הלאה.
"אני אוהב אותך, אני לא רוצה שניפרד" התחנן כמה פעמים. והיא הרגישה מין לחץ עז בחזה.
"אני לא מרגישה מוכנה לחבר, אולי שנה הבאה" שיקרה, לא היה נעים לה.
חצי שנה הוא חיזר אחריה,ניסה להחזירה אליו. אבל היא גילתה שתחושת הבטן שלה הייתה צודקת. היא לא אהבה אותו, אך מה שהתוודה בפניה- שהוא- זה שכביכול אהב אותה- בגד בה.
היא הרגישה נורא, גם כשלא אהבה אותו, החביבות אליו התהפכה לשנאה. שנאה עזה. היא הרגישה שהיא רוצה לנקום בו, הרגישה שהיא רוצה רק לנקום.
היא עשתה לו דברים די גרועים, יחסה אליו הפך להיות מזלזל, משפיל, מה שבחיים לא התייחסה לאנשים אחרים, גם לא לאויבים שלה. המצבים בחייה השתנו.
שוב פעם נפלה ברשתו. ובגלל ייאוש מוחלט החליטה לחזור אליו ולתת לו הזדמנות, לא שהייתה מרוצה בזה. אך הפעם היא החליטה לבחון אותו. לראות שהוא נאמן לה.
וכמובן- גילתה שטעתה- הוא לא היה נאמן, ובכלל כבר ביום הראשון להיותם חברים ניסה לבגוד בה עם החברה הכי טובה שלה. זה היה כואב.
היא החזירה לו באותו רמה, גרמה לו לחוש כאב. אבל זה לא היה בריא גם לה, זה היה כואב לה. לאט ניתק בינהם הקשר, אך היא הרגישה מועקה.
אך היא הבינה בטעות,יום אחד היא התאהבה.
אהבה שכאבה לה מאוד. היא לא רצתה להיות מאוהבת אך ללא בררה. אהבה לא בוחרים. מנסים להשתדל לשכוח. מנסים לנעול את הלב.
וכול אותו הזמן היא חשבה על אותו אחד שאהב אותה, שרצה שהיא תחזור אליו,כול פעם מחדש.
למרות שניתק בינהם הקשר היא הצליחה למצוא את המספר שלו וניסתה להשיג אותו. אך זה היה מאוחר מידי. הכול היה מאוחר מידי. היא ניסתה להצטער, אך נזכרה מאוחר מידי. הפעם הוא מחזיר לה- ולה זה כואב- כי היא ילדה עדינה ושברירית, והיא תמיד מנסה לעזור לאחרים. וכשהפעם רצתה לבקש מימנו סליחה, לא הצליחה- וכאב פילח את גופה, ודמעות התווצרו בעיניה- והיא הרגישה שאיבדה מישהו יקר לה. מישהו שפעם הייתה מספרת לו הכול, הייתה צוחקת , ולפעמים בוכה. מישהו שהיה בשבילה חבר יקר.