-~-פרפר-~-

היא הביטה עליו והוא הביט עליה. לרגע אחד היא הרגישה איך הפרפרים מסתובבים בבטנה, אך ליבה קופץ, ואיך חם לה פתאום. וכל זה רק מתוך מבט אחד שהביטו אחד על השני.
היא לא ידעה אם המבט הזה מביע משהו או שזה עוד פעם רק היא. היא לא ידעה אם מותר לה להסתכל עליו, ואם הוא מסתכל עליה או אולי על חברתה.
המוזיקה שהתנגנה ברקע הייתה מוזיקה שקטה וכל הזוגות החלו להיצמד זה לזה. זה היה זוגות שמוכרים לה, הזוגות הרגילים. אבל היא בחיים לא הייתה בינהם.
"אתה בסדר?" היא ניגשה אליו. היא ידעה שהוא לא מכיר אף אחד, ושהוא בא רק כי לא היה נעים לו לסרב לה.
"כן" הוא שיקר, היא ראתה את זה.
היא רצתה- במין עולם מושלם- שהוא יתחבר אל חבריה, שיצחק איתם, שלא יהיה לו משעמם בקרבתם. אבל הוא היה מרוחק,קר,זר, והיא לא אהבה את זה.
היא ניסתה להביא לו את החברות הכי פטפטניות שלה שינעימו את זמנו, אבל היא חשה- אולי סתם הרגשה שלה- שהוא לא מתחבר אליהם, שאולי הם לא מצאו חן בעיניו.
כמה זמן לקח לה לשכנע אותו לבוא לשם, למסיבה שארגנה אחרי מאמצים רבים, אבל הוא השתכנע, רק כדי לא להעציב אותה.
זה המסיבה הכי אהובה עליה , היא חשבה לעצמה בחיוך כשהבחינה בו כל פעם.
הביטה על איך שכולם רקדו והשתוללו, והיא ניסתה להישאר כל הזמן איתו, אבל לבסוף נעלמה בין ההמון, חייבת לתת תשומת לב לכולם, והוא רק עמד בפינה, מידי פעם עם עצמו ומידי פעם עם איזה ידיד שלה.
ואז השיר השקט התנגן, והיא כמו כל פעם נעצבה, הזוגות התחלקו כמו תמיד. והיא שוב נשארה לבדה, יושבת בצד ומביטה. היא רצתה כל כך להיות בינהן, לרקוד לצללי המוזיקה השקטה שכל כך אהבה.
היא רצתה לא להרגיש כל כך עצבות שהביטה עליהם, היא רצתה לשמוח במסיבה שלה.
אבל הרגשה העצובה השתלטה על עצמה, התפשטה גם בלי שהיא תרצה. כמין מחלה מוזרה שרק לה הייתה, מחלה שאין לה תרופה.
אבל הפעם היא לא הייתה לבד. היא לא ישבה שם לבדה, הוא הביט עליה, מרחוק. כאילו גילתה את התשובה, כאילו איננה עוד לבדה בעולם.
הם הביטו אחד על השני והיא שוב הרגישה את הפרפרים מסתובבים בבטנה, איך ליבה קופץ ואיך חם לה פתאום. אבל היא פחדה, חששה, לא ידעה האם לקחת את זה ברצינות. היא תמיד צדקה לגבי הכול אבל בעניינים כאלה היא טעתה. התחושות בטן שלה אכזבו אותה שוב ושוב והיא לא יכלה .
וכל פעם שהם אכזבו אותה מחדש היא הרגישה את הכעס המתפרץ. היא הביטה סביבה, ולא הבחינה באף אחת אחרת שעליה יוכל להסתכל. אבל משום מה היא פחדה לאבד אותו, להרגיש דברים שלא הייתה אמורה להרגיש. אבל היא הרגישה.
היא הרגישה כאילו היא רבה עם עצמה, כאילו קיימים בה שתי צדדים שרבים מכות, והיא חשה איך שהיא מתחילה לאבד את שפיותה.
אבל היא לא יכלה להתעלם מאותו מבט, הוא הביט עליה במשך כל השיר השקט הראשון, והיא הרגישה כאילו הוא יורה עליה חיצים בוערים.
הוא התקרב אליה, לאט לאט היא הרגישה כאילו היא עומדת להפוך להיות פרפר. לצאת מתוך הקליפה שהייתה עטופה בעודה זחל ירקרק ומגעיל, בסביבה שבו הרגישה מדוכאת ובודדה. והוא היה שם, כמו הטבע, להוציא אותה. אוי, עד כמה טוב הגורל.
"את רוצה לרקוד?" הוא שאל.
היא רצתה לבכות, לא כי היה לה רע, לא כי הייתה עצובה. מאושר. דמעות שריגשו אותה.
היא רק קמה והביטה עליו, היא ידעה שאילולא היה לילה הוא היה שם לב לסומק שהתפשט על לחייה,
ופעם בראשונה בחייה- היא הייתה אחת מאותן הזוגות האלו שנצמדו אחד לשני ברחבה.