האושר והעצב

הם היוולדו של האדם הפקיד בידוי האלוקים שתי קופסאות מרובעות אפורות ופשוטות מראה.

שאל האדם את האלוקים לשם מה שתי הקופסאות?

אמר אלוקים לאדם: "בקופסא אחת תניח את כל החוויות הטובות של חייך, את רגעי הנחת והשמחה, את שעות האושר והצחוק, כל דבר שגורם לך עונג, שממלא אותך באהבה תניח בקופסא הראשונה".

"ומה אשים בקופסא השניה?" שאל האדם.

"את כל רגעי הכאב והצער" אמר לו אלוקים. "את כל אותם הרגעים של בדידות, את הרגעים שמשאירים בך הרגשה של אי נוחות, תניח בקופסא את המועקה והכאבים, את הבכי והייסורים, את כל החוויות הלא נעימות של חייך".

"ואיך אדע להבחין בין הקופסאות?" שאל האדם"שתיהן אפורות ופשוטות".

"ברגע שתתחיל למלא אותן בתוכן תדע להבחין ביניהן" הבטיח לו האלוקים.

החל האדם את חייו. את כל רגעי השמחה והאושר הניח בקופסא אחת, ובשניה הכניס את רגעי הכאב והצער.

במהלך השנים החלה קופסת האושר להשתנות, היא לא הייתה עוד אפורה אלא צבעונית, ועם כל חוויה שמחה נוסף בה עוד צבע ועוד דוגמא עליזה.

אך קופסת הצער לא השתנתה מעולם, צבעה נותר אפור רגיל ומשעמם.

הגיע יומו ל האדם לעמוד בפני בורא עולם.

כשהגיע לשערי שמים התבקש האדם להציד בפני האלוקים את קופסאותיו. הרים האדם את קופסת האושר הצבעונית, והנה היא כבדה, אבל משקלה לא הכביד עליו והוא יכול היה לשאת אותה אל לפני כיסא הכבוד ולהניח אותה לרגלי האלוקים. גם קופסת הצער לא הייתה כבדה, משקלה כאילו לא השתנה במשך השנים.

פתח אלוקים את קופסת האושר והחל מפזר רגעי שמחה בהיכל. פיזזו רגעי האושר סביב האדם, והזכירו לו כמה מאושרים וטובים היו חייו שמח האדם בזיכרונותיו החיוביים והודה לאלוקים שגרם לו לאסוף אותם כל חייו.

הגיע רגע פתיחת קופסת הצער... התכווץ האדם במקומו, הוא לא רצה שאלוקים יפזר בהיכל את שעות הכאב של חייו, הוא לא רצה להיזכר בבדידות ובייסורים, במועקה ובכאבים.
"פתח את הקופסא" הורה לו האלוקים. פתח האדם את הקופסא והביט לתוכה והנה היא ריקה. בתחתיתה פעור חור גדול.
"אני מצטער " אמר האדם לאלוקים. "כנראה פגמתי בקופסא במהלך השנים. יש בה חור ודרכו כנראה ברחו כל רגעי הצער, אין לי שום רגע עצוב להציג בפניך".
חייך האלוקים אל האדם. "הקופסא שלך אינה פגומה. ככה נתתי לך אותה - עם החור".
האדם לא הבין. "קופסא עם חור? לשם מה?"

אמר האלוקים. "לאדם קשה להתנתק מהרגעים של חייו, בין אם אלה רגעים של אושר או רגעים של עצב. מאחר ולא רציתי שתאגור את רגעי הצער, נתתי לך קופסא עם חור שדרכה יכלו רגעי הצער לצאת ולהעלם מחייך. לא רציתי שתישא את משא הכאב לאורך כל החיים, מספיק שחווית את הצער פעם אחת, אינך צריך לשוב לחוות אותו בשנית".
"אם כך לשם מה בכלל נתת לי את הקופסא?" שאל האדם.
"אין האדם יכול להימנע מהזיכרונות", אמר האלוקים, "הזיכרון הוא חלק ממהות האדם. בעוד שאני רוצה שאדם יזכור כל רגע משמח בחייו, אינני רוצה שיזכור כל פרט ופרט של הכאב - לכן קופסת האושר נועדה לאגור וקופסת הצער נועדה לשחרר את הכאב".

אכן - זה מה שראוי לאדם לעשות - לזכור את הרגעים הטובים של החיים, ולשכוח את הרעים - אין טעם להתמקד בכאב - הוא מכביד ומגביל, בעוד האושר והשמחה מצעידים את האדם קדימה ומקלים עליו את החיים