המלאך!

שקט משתרר בין כולם. זה לא השקט הרגיל, לא שקט שמסמל שעמום, לא השקט שמסמל רגעים קטנים, זה שקט אחר. שקט שתמיד היה כשהזכירו אותו.
חודש. היא ניסתה להבין את המילה הזאת, הוא כבר חודש איננו. במשך כל הזמן הזה האם יכלה לחשוב עליו? האם יכלה להסתכל בתמונותיו הרבות? לשמוע את השירים שהוא הכי אהב? להסתכל בהודעות ששלח לה? היא לא יכלה. היא גם לא תוכל לעולם.
משהו בתוכה עצר אותה. מין יום אפרורי, שמים שחורים, אוויר קריר. הגשם עומד לרדת, גשם דק. גשם של דמעות מלאכים. היא הניחה שהם מאושרים. איך אפשר לא להיות מאושר ליד אותו הבנאדם היקר הזה? איך אפשר לא להסתכל בעיניו, לצחוק מבדיחותיו, או מהחוויות החברתיות שעברו יחד.
היא הסתגרה מעט, רצתה להיות הרחק מכולם באותו היום, לחשוב. בעיקר לחשוב. היא הרגישה עצורה בעצמה, לא רצתה להבין דבר, להבין שככה זה החיים. היא רק רצתה לבכות, היא רק רצתה להיות עצובה, רק בשבילו. כי הוא היה חסר לה.
זה לא היה קשה להרגיש את זה, היא סוף סוף יכלה לשמוע את השיר שהזכיר לה אותו. היא שמה אותו שוב ושוב ושוב. פעם בכתה, פעם צחקה, פעם כעסה. הרגשות התערבבו כמו מאות צבעים בכל מיני גוונים מיוחדים.
היא לא יכלה לחשוב על המחשבה שהוא לא חי יותר. לא יכלה לדמיין את פניו, היא פחדה. פחדה שהם יטשטשו במהלך השנים הרבות. היא לא רצתה לשכוח, הוא היה חבר יקר. חבר אמיתי.
היא הביטה על חבריה, בוחנת אותם. זה שוב הייתה השתיקה שהשתלטה על פניהם שנראו לה אותו הדבר. אטומים, חסרי מבט, רק העצב השתלט. היא ידעה שהם מרגישים כמוה, חושבים כמוה, מתגעגעים.
לא היה לה קל לראות אותם ככה, היא איחלה שיותר בחיים לא תראה אותם עצובים. שבחיים לא תוכל להביט בפניהם ולראות את הכאב. היא שנאה שכאב להם.
פחדה שהם יבכו, כי אז לא תוכל להיות חזקה יותר, אפילו לא בשבילם.
אמרו עליו דברים יפים שגרמו לה לסערת רגשות, מין הרגשת אשמה, כאילו לא העריכה אותו מספיק, כאילו לא הכירה את עצמה. והכי גרוע.. היא הרגישה אשמה שהיא לא כמו שהייתה, בנאדם טוב, מלאך אמיתי שחי בקרב בני האדם.
היא הבטיחה לעצמה הרבה הבטחות, חשה את עצמה כאגואיסטית. והכי גרוע- היא האשימה את עצמה.
האשמות שווא, למה היא לא עצרה את התאונה, למה נתנה לו לעלות בכלל למכונת מוות הזאת.
למה נתנה לו ללכת אחרי המסיבה שהייתה בביתה?!.
אבל כמו שאמרו לה הרבה פעמים, שזה קרה וצריך להשלים עם זה. אבל היא לא יכלה, היא הרגישה שמשהו שם, תמיד יהיה חסר, משהו שיכאב.
בשלב מסויים היא לא רצתה להיזכר בו יותר, היא הרגישה שככול שהיא נזכרת בו ככה כואב לה יותר עם אובדנו , היא שנאתה את עצמה על כך. הרגישה רגשות אשמה.
היא נשבעה באותו עת,כשהשקט המשיך, ואנחות נשמעו מכל עבר, ועיני חברותיה נהיו אדומות, שלעולם לא תשכח אותו. יהיה אשר יהיה. היא תזכיר אותו בכל דבר שתצליח.
כי היא ידעה, שעכשיו יש מישהו שמשגיח עליהם מלמעלה, מין מלאך. שצופה בהם, בטח מחייך, ודמעותיו מציפות את העולם.